רחוב בצלאל (צילום: רפי קוץ)
רחוב בצלאל (צילום: רפי קוץ)

סיפור לשבת: גרה בתוך עצמה

בדידות בבצלאל - סיפור מאת חיים ברעם

פורסם בתאריך: 6.1.18 09:35

בעלה של אסתר יוחננוף נסע לארצות הברית באישון לילה, מבלי להיפרד ממנה. כבר מזמן אסתר מאסה בשידורי הטלוויזיה, ואילו בעלה יוסי לא מש מהמרקע. הם לא חגגו ימי הולדת והבן היחיד, מומי, ישן ברוב שעות היממה. אסתר חשדה שמומי הוא אוטיסט אבל הילד לא ענה על כל התסמונות מהאינטרנט. הוא היה מוזר ושתקן מופלג, אבל הבין היטב את המתחולל סביבו. יוסי יוחננוף, שהיה סוחר בניירות ערך בבנק גדול, איבד כל עניין במומי ברגע שקלט שהוא לא ילד ככל הילדים. אסתר חשבה שבעלה הוא בחור טוב, אבל לא מרתק במיוחד. התדמית העצמית שלו היתה שונה לגמרי. יוסי חשב שיש לו כישורים עצומים בתחומים רבים, ושרק אסתר מעכבת את התקדמותו המטאורית. הוא נהג לחפש תירוצים, כדי למנוע את הידרדרות חייו העלובים. לחברו אבי אמר שהוא מעדיף מוות מהיר על חיים בינוניים בשוליים. הוא נהג להטיח האשמות חמורות באסתר, ובלבו חשב שהיא מכוערת באופן חריג. הוריו עברו מירושלים לקרית גת והוא נשאר עם אשתו בפאתי רחוב בצלאל, מול המדרגות הישנות שהובילו לשוק. אסתר דווקא אהבה את הרחוב, את השכנים ואפילו הסתגלה בקלות לרעש מהכביש שהוביל לתל אביב ולמערב העיר. היא היתה מנהלת חשבון מצוינת, ומשכורתה היתה גבוהה יחסית. קשה לומר שיוסי קיבל זאת בנדיבות לב של בעל גאה. הוא נגד לזרוק מרה באסתר וניסה להפוך את כל הצלחותיה בעבודה לעפר ואפר. זה ציער את אסתר אבל בהדרגה היא הפכה את הצער לבוז צונן. הוא לא חשק בה במיוחד, ואסתר נהגה לומר לחברותיה ש"מומי הגיע אליה בטעות". יוסי אהב נשים, ובשנתיים הראשונות לנישואיהם נהג בה בכבוד, אבל את האכזבה שהנחיל לו מומי הוא תלה באסתר. "אצלנו במשפחה אין כאלה", נהג לומר ביותר משמץ של אכזריות.

 



 

בסופי שבוע בישלה אסתר אוכל בוכרי מעולה, ויוסי אהב מאוד את האורז הצהוב שלה. הוא אפילו החמיא לה, בשפתיים קצת קפוצות, אבל היא הסתפקה בכך. ברגעי השיא של חיבתו הגואה קרא לה "אתי" וחשב שהפליג למרחקים במחווה האוהבת הזאת. אסתר העדיפה את שמה המלא, אבל קלטה שזו דרכו של יוסי להפגין שהוא בכל זאת מעריך אותה במידה ידועה. היא קראה יותר מיוסי, אבל הוא לא הסכים לשוחח עימה על ספרים. הוא העדיף לדבר בטלפון עם אבי ולעיתים עם ירון, ואז שפע חיבה גברית וצחוק רם, שצרם קצת את אוזניה. לפעמים באו החברים לצפות בטלוויזיה עם יוסי, הרעישו, לכלכו וגרמו לאסתר להסתגר במטבח ולקרוא בפעם האלף את "קול קדומים" של ג'ק לונדון, שגרם לה ריגוש כמעט חושני.

היא מעולם לא סיפרה לבעלה על אירועי החופשה הקיבוצית של המשרד שבו השתתפו גם עובדים ממחוז תל אביב. היא בילתה אז שני לילות סוערים עם ג'ימי, מנהל בכיר מתל אביב. הסיפור שלהם היה באוויר גם בחופשה האחרונה שנתיים קודם לכן, אבל עתה הם היו מוכנים ומימשו את עצמם כמעט בפראות. גם ג'ימי היה נשוי, ולא עלה כלל על דעתם להרחיב את הרומן מעבר לגבולות שהמציאות תחמה עבורם. היא חזרה מהחופשה קצת עצובה בגין הפרידה, אבל פניה בכל זאת האירו. יוסי היה ממש אטום, ולא הבחין בשום דבר. הוא היה קצת גס ומגושם, אבל "לא איש רע".

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אסתר לא היתה אישה מוכה, אבל ספגה במשך שנים עלבונות מילוליים צורבים. היא לא ממש פחדה מבעלה, אבל העלבון שלה התבשל בתוכה, והפך בהדרגה לשנאה קרה, "בלתי הפיכה" חשבה אסתר לעצמה. באחד הערבים כמעט טלפנה לג'ימי אבל חזרה בה. היא הכינה את עצמה להיעלמותו של יוסי, וראתה היטב כשהוא התבונן בה בתיעוב, מהצד. אסתר הלכה לקוסמטיקאית מפורסמת בתל אביב, וחוללה שינוי דרמטי במראה פניה. כאשר חזרה לירושלים יוסי פשוט לא הבחין בשינוי. בעיני רוחו המשיך לראות את "המכוערת", וכאשר ניסתה להתקרב אליו הוא דחה אותה כמעט בכוח. מומי דרש המון תשומת לב, גם עבודתה היתה תובענית, ויוסי לא הקדיש לבנם אפילו דקה אחת ביממה.

רחוב בצלאל (צילום: אמיל סלמן)

רחוב בצלאל (צילום: אמיל סלמן)

היא לקחה איתה את מומי לגבעתיים, לביקור נדיר אצל אחותה זהבה. הם נשארו ללון אצל זהבה, ומומי נדהם מעוצמת האהבה שדודתו השפיעה עליו. יוסי ניצל היטב את היום החופשי, ארז מעט מחפציו וטס לארצות הברית. אסתר הבינה שסוף נישואיה הגיע בקול ענות חלושה. היא היתה עגונה עכשיו, וזה לא שינה לה הרבה. מוסד הנישואים נמאס לה עד מוות והיא חלמה על חיים חופשיים יותר. מומי לא שאל כלל על אביו. כאשר דודתו טלפנה מתל אביב ושאלה אותו על כך, הוא לא ענה. זה היה סימן היכר קבוע אצל מומי. הוא לא ענה על שאלות לא נוחות ולעיתים לא השיב אפילו על שאלות סתמיות. אסתר לא נענתה להפצרות לשלוח אותו למוסד. היא קראה על הטיפול הקשוח במוסדות כאלה והיא רצתה את מומי לידה. אחרי שיוסי ברח, אהבתה למומי התעצמה. בנה חשש קצת מגברים, שאותם ראה בסביבתה לעתים די רחוקות. חברותיה אמרו שגברים רבים לוטשים בה את עיניהם, אבל אסתר לא התרשמה. הרפתקאות אקראיות לא עשו לה את זה; האהבה האמיתית למומי ולאחותה בגבעתיים הספיקה לה לגמרי.

מומי הגיע אל סף גיל ההתבגרות, והתחכך לעיתים באסתר והביך אותה מאוד. כאשר נסע לבקר את דודתו הרווקה זהבה הוא היטה את החיבה הפיזית שתמיד שררה ביניהם ל"נתיבים לא בריאים". זהבה לא רצתה להתלונן על מומי; גם היא חששה שישלחו אותו למוסד. כשהגיעו מים עד נפש היא טלפנה לאסתר, שבאה מיד לקחת אותו חזרה לירושלים. הלוך רוחה העכור של אסתר הפך למסוכן. היא שקלה ברצינות לרצוח את בנה ולהתאבד, לא מתוך שנאה אלא בשל החמלה שחשה כלפיו. בצר לה התחילה לשוטט ברחובות ירושלים ולשתות ויסקי בבארים במרכז העיר. אמונה, ששמרה על מומי בערבים "העליזים" אבל נטולי השמחה האמיתית של אסתר, ספגה את חיבוביו בשקט. היא היתה דתל"שית, בלי ניסיון מיני כלשהו, והתוודתה באוזני אחותה שמומי עינג והפחיד אותה בעת ובעונה אחת. אמונה עזבה את עבודתה במפתיע מבלי לספק הסברים. מומי התאבל עליה והתנהגותו המוזרה אילצה את אסתר לשלוח אותו לבסוף למוסד.

חייה היו ריקים עכשיו והסבו לה אושר שקט. אסתר גרה בתוך עצמה, כדבר השיר, וזה הספיק לה בהחלט.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר