בשבועיים הראשונים בכיתה ד' המחנכת שושנה בן-ארי לא הופיעה לשיעורים. השמועה אמרה שהיא חולה מאוד, אבל בשבוע השלישי כבר ראינו אותה. פניה היו חיוורים, היא רזתה קצת ועיניה היפות היו מצועפות במין ערפל דק, כחלחל שהסתיר את העליצות השובבה שרבצה בהן תמיד. היא בכל זאת חייכה ובירכה אותנו בחמימות. המתח המעובה התפזר מיד וכולם נשמו לרווחה. היא תמיד היתה עניינית ושיעור התנ"ך התחיל מיד. את ספר יהושע קראנו באורח ביקורתי מאוד, והמורה הציגה את השאלה האם יש לראות ביהושע פושע מלחמה על כל מעשי רצח העם שביצע במהלך כיבוש ארץ כנען. בן ארי הובילה את הדיון לשאלה עמוקה יותר, האם ניתן לשפוט מעשים מלפני אלפי שנים במושגי העולם המודרני? אנה, ניצולת מחנות המוות, אמרה שמעשי הנאצים מלפני שנים אחדות עלו בהיקפם ובאכזריותם על הטקסט התנ"כי. התפתח ויכוח מעניין, אבל המורה הצליחה לנתב אותו מפשעי הנאצים אל האוניברסליות של המוסר ושל החוק. אנה לא החזיקה מעמד, פרצה בבכי ונמלטה מהכיתה. המורה הסתכלה בי ורמזה לי לרוץ אחריה. מצאתי אותה ברחוב בן יהודה פינת הלל, מתבוננת בהריסות וממררת בבכי. עד שהרגעתי אותה נגמר השיעור, אבל אנה היתה מוכנה לקראת השיעור הבא. הבנתי שזהו חלק מתהליך ההתחשלות שלה, ונראה שלא טעיתי. למחרת ביקרתי בביתה, צחקנו לכל אורך הביקור ודודתה האירה לי פנים: "מעולם לא שמעתי אותה צוחקת ככה", אמרה לי.
באותה שנה החסרתי ימי לימודים רבים. דלקת הפרקים הציקה לי וקדחתי מחום שבועות שלמים. המורה שושנה ביקרה בביתי (עברנו בינתיים לרחוב המלך ג'ורג') ודאגה שאלמד את החומר. היא הצליחה, ורק בשיעורי החשבון נוצר פיגור שנמשך עד עצם היום הזה. ביקרו אצלי גם תלמידים: מיכאל שליטא המכונה צ'יטא, עודד בארי, אבנר ששון ויצחק עקבי. כולם טענו שעליי לחזור לכיתה, אבל למעשה לא הצלחתי ללכת אפילו צעד אחד. זו היתה מחלה די נוחה: הכאבים הציקו לי, אבל היו נסבלים; החום היה מעל לנורמה, אבל כבר לא קדחתי ולא העליתי הזיות מאוב. אחי עוזי הלך לכל משחקי הבית של הפועל ירושלים ולעתים חזר משולהב. אני יכולתי רק לחלום על הגיבורים הגדולים של הליגה השנייה, שעשו בה ככל העולה על רוחם אבל לא הצליחו להעפיל לליגה הראשונה. ההזדהות שלי עם הפועל היתה מוחלטת. החמצתי המון משחקים אבל זה לא שינה את הלהט.
אמי חלתה מאוד באותה שנה, ודודי מבית זית, משה אלקיים, הגיע לשמור עלינו עם אשתו רותי. למען האמת, מיררנו להם את החיים והדכדוך ששרר בבית גרם לנו להזניח לגמרי את הלימודים. במקום ללמוד עסקנו בהתארגנויות מחתרתיות שהקיצונית בהן הייתה אנמ"ח, או אגודה נגד משה חלפן, המנהל שהחליף את משולם הלוי ולא הגיע לקרסוליו משום בחינה. הפצנו כרוזים בוטים נגד המנהל בחצר בית הספר ובכיתות. הוא שלח את השרתים להסיר את הכרוזים ומאז הפכנו לאויבים גלויים. האמנתי אז שבית חינוך סוטה ממסורתו הסוציאל-דמוקרטית והופך לסתם בית ספר ממלכתי. חלפן היה דמות סמכותית, בלי שמץ של סובלנות. חלק מהתלמידים פחדו ממנו, אחרים (כמוני) בזו לו ורצו להרחיק אותו מבית הספר. לא הכרנו אז במגבלות כוחנו. התלמידים היו ברובם אדישים, לא אהבו ולא שנאו את בית הספר. הם פשוט רצו לצלוח את שנת הלימודים בשלום. אני הייתי עסוק בעיקר במרד השוקו. משרד החינוך חייב את כולנו לשתות שוקו קר בהפסקת הבוקר הגדולה. המשקה היה מגעיל ממש, והקרום שצף עליו החליא אותנו. סירבתי לשתות ולא עזרו שום הפצרות, אפילו לא של שושנה בן-ארי. בסופו של דבר הובהלה אמי לכיתה ונדרשה לפקח עליי כדי שאשתה את הרעל הזה. גם אמי לא הצליחה. היא אמרה למורה שתמיד הייתי עקשן וששום דבר לא יעזור. אבא אמר לי ששתיית השוקו היא הנחייה סוציאליסטית של הממשלה בעקבות החלטת ממשלת הלייבור באנגליה לתגבר את ההזנה של ילדי הפועלים, שרבים מהם לא אכלו די הצורך בבית. התרשמתי, אבל לא הייתי מסוגל לשתות את השוקו. בסופו של דבר הניחו לי. נשארתי חיוור ורזה כמו רוב ילדי העיר.
המורה שושנה נפרדה מאיתנו בסוף השנה בעיניים לחות. היא אמרה לי גלויות שאני חייב למתן את התנהגותי ולרסן את "החוצפה". אמרתי שאני מוכן להיות ילד טוב ירושלים, ובלבד שהיא תישאר איתנו לפחות עוד שנה אחת. היא סיפרה שיש בדעתה להתחיל שוב עם כיתה ב'. ממש קינאנו בתלמידים העתידיים שלה, אבל קלטנו שהסתיימה תקופה חשובה בחיינו ושבקרוב נצטרך להתמודד עם העולם האמיתי. בשליש האחרון של כיתה ד' התחלנו ללמוד היסטוריה יהודית לפי הספר הבכייני "תולדות עמנו". כמעט כל פרק התחיל במשפט "רבות סבלנו אחינו היהודים" ולא יכולנו להזדהות עם המסכנות הגורפת הזאת, שהפכה סמל של לימודי ההיסטוריה. קראתי את הספרים על גירוש ספרד ועל האינקוויזיציה, שהיה בהם מתח עצום וגם תחושה שהעם הנרדף היה בעצם גיבור. אבל הטקסטים של ספרי הלימוד הרחיקו אותנו מהנושא. גדלנו על סיפורי הגבורה הארץ-ישראליים, על הפלמ"ח ואפילו על "השומר" שקדם לארגון ההגנה. בשיעורים על השואה שמענו על גבורתם של מורדי הגטאות אבל מיליוני היהודים שנטבחו הוגדרו כ"צאן ההולך לטבח". נקודת האור בבית חינוך היתה הגישה האוניברסלית. הנאצים הוגדרו כפשיסטים וכגזענים שהתנכלו לא רק ליהודים אלא גם לצוענים. הימין הלאומני הקיצוני תואר כאויב האנושות. גם לוחמי המחתרות הימניות אצ"ל ולח"י הוגדרו כ"פשיסטים".
רוצים להישאר מעודכנים?
לקראת סוף השנה שוב חלתה המורה שושנה. המנהל חלפן נכנס לכיתה אבל היה עסוק מאוד וביקש מאיתנו לכתוב חיבורים ולהגיש אותם בסוף השיעור. כתבתי על היחס ליהודים בארצות מזרח אירופה אחרי השואה, בעברית גבוהה ובטון די מליצי. חלפן ניגש אליי ושיבח את החיבור כמעט בכנות. איכשהו הוא התגבר על האיבה המסורתית בינינו, וזה היה מרשים. אבל על פני התהום שנפערה לא היה ניתן לגשר. כאשר שושנה חזרה היא בקושי עמדה על הרגליים. אחד ההורים התלונן על יחסה לבנו, וחלפן הופיע בכיתה וגער במורה האהובה שלנו בקולי קולות. זה היה בלתי נסלח. כאשר עזב את חדר הכיתה בטריקת דלת מהדהדת, התגודדה הכיתה מסביב למורה. התמרונים של חלפן לא עזרו. הוא הצטייר כדמות הרשע לתמיד.
דניאל
יפה מאוד. מעניין לקרוא!