במשך 19 שנה היה הר הצופים, ובו בנייני האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה, מנותק מהעיר ושימש כמוצב קדמי של ישראל בירושלים. הר הצופים היה מובלעת בלב אוכלוסייה ערבית עויינת והוביל אליו כביש צר ומשובש, שנשלט בידיה. כוח ישראלי מצומצם המשיך להחזיק במקום ולשמור על המבנים השוממים. הסכם שביתת הנשק שנחתם בין ירדן לישראל ברודוס, באפריל 1949, אישר את ההסכם שנחתם ביולי 1948, לפיו הר הצופים יפורז ולא יהיו בו כוחות צבאיים. הותר להחזיק בהר 85 שוטרים חמושים בנשק קל בלבד ו-35 אנשי סגל עובדים אזרחים, כמספר האנשים על ההר באותו זמן. הסכם הפירוז שנחתם ביולי 1948 נעשה בתיווך האו"ם, והמובלעת הישראלית כללה את מתחמי האוניברסיטה, בית החולים הדסה, בית הקברות הבריטי והכפר עיסאוויה כאזור מפורז ישראלי (שהיה אז כפר קטן עם בתים מועטים). בשטח המפורז הירדני, שכלל את אוגוסטה ויקטוריה, הורשו לשהות בו 40 שוטרים ירדנים. בהסכם שנחתם ברודוס נקבע כי אחת לשבועיים תועלה להר שיירה לאספקה ולהחלפת עד למחצית אנשי ההר. הסידורים ונוהלי התנועה להר להחלפת השיירה הדו-שבועית לא נקבעו והם מוסדו בפיקוח האו"ם, כאשר הטור שיצא ממעבר מנדלבאום, כלל שני אוטובוסים משוריינים ושלוש משאיות שהובילו אספקה. השיירה לוותה על ידי ג'יפים של האו"ם ושל הלגיון הירדני עד מתחם הר הצופים, ובדרכם חזרה. המשוריינים היו אטומים ויושביהם לא ראו את הדרך ובכל משוריין היה חייל ירדני חמוש ואיש או"ם.
יומיים לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-14במאי 1948, פלש הלגיון הירדני, חמוש היטב לעבר ירושלים. פעילותו הראשונה היתה השתלטות על שייח ג'ראח וביה"ס לשוטרים. טור לגיון משוריין ניסה לחדור לירושלים העברית, דרך בתי מנדלבאום לשכונת בית ישראל, וגם לפרוץ ליד מנזר נוטרדאם – אך ניסיונות אלו של הלגיונרים נכשלו והם פתחו בהרעשה כבדה על העיר. חשיבותו הטופוגרפית-צבאית של הר הצופים המתנשא לגובה כ-820 מטר וצופה על כל העיר העתיקה ומדבר יהודה לא נעלמה מידיעתו של הלגיון. המצאותה של מובלעת כה איסטרטגית בשטח ירדן, היתה לצנינים בעיני מפקדיו ועמדה כעצם בגרונם. אולם כוחו של הלגיון היה מוגבל והם ריכזו מאמציהם בכיבוש הרובע ביהודי בעיר העתיקה ובהתקפות על רמת רחל – והסכימו לאחר לחץ כבד של האו"ם, לפרוז הר הצופים. המובלעת היתה נתונה במצור, בתוך המצור הכללי על העיר, אך מלבד ניסיון התקפה אחד ב-17 במאי 1948, שנהדף לא הועמדה המובלעת במבחן הסתערות הלגיון עליה.
ג'יפ משוחזר שעלה להר הצופים – נמצא כיום בגבעת התחמושת (צילום: ד"ר אדם אקרמן)
הכוחות שעלו בשיירות, שמרו על המובלעת, ונערכו באמצעים רבים להדוף כל התקפה ירדנית עליה. ה"שוטרים" היו למעשה חיילים מאומנים היטב, וסוד כמוס היה כי בדפנות המשוריינים הוסתר נשק רב שהוברח להר, וכי לאנשי השיירה היו אמצעים רבים להגן על עצמם במקרה התקפה עליהם. בדפנות הוסתרו גם כלי נשק להגנתם האישית, ולחיצה על נקודות מסוימות במשוריין, שהיו ידועות לנוסע "שומר סוד" – היתה גורמת לפתיחת הדופן הכפולה. כמו כן הנוסעים תרגלו את הדרך, בה ישתלטו בשעת חירום על החייל הירדני שליווה אותם. העברת הנשק להר כונתה "הברחות קמח". הירדנים ערכו בדיקות יסודיות לעולים להר ולציודם, אך לא עלה בדעתם כי נעשת הברחה רבת-היקף, של אמצעי לחימה באמצעות המשוריינים. קיומם של ה"סליקים" לנשק במובלעת, היתה ידועה רק למעטים יודעי סוד. חיזוק מתמיד של כוח העמידה של כ-120 ישראלים, בלב שטח ירדני ותוכניות להתחברות מהירה אליהם להצלתם, היו לדאגה מתמדת של דוד בן גוריון כראש ממשלה ושר הביטחון (ולממשיכו בתפקידים אלו, לוי אשכול), לרמטכ"לים ולראשי פיקוד המרכז. הלגיון לא ניסה כוחו בכיבוש ההר – אך נסיונות להערים קשיים לשיירות הדו-שבועיות נמשכו, וכל מתיחות בין ירדן לישראל, היתה מיד מתבטאת בצורך לדחיית מועד עליית השיירה. לאור מצב זה הוחלט להקים ב-1954 יחידה מיוחדת, שתשכלל את אופן הברחת הנשק ובו זמנית תפעל שהמובלעת תהייה מבצר איתן. האדם שנבחר להכין תוכניות הגנה לביצורה של המובלעת, היה סא"ל שלמה (צ'יץ) להט, שמונה למפקד ההר ב-1953 וייסד את היחידה שנקראה תחילה "מצדה".
אנדרטת זיכרון, מובלעת הר הצופים (צילום: ד"ר אדם אקרמן)
בשנת 1959 ניתן ליחידה הסודית המיוחדת השם "מצוף 247", וסמלה היה קיפוד ושני רובים ועליהם חרוט המספר 13. על ההר היו 13 עמדות שנקראו קיפודים (החיבור של: 2+4+7 הוא 13). מפקדי היחידה זכו לכינוי "המלך" (זאת בשל כובע שוטרים, מעוטר במספר חוטי זהב ובראשו כוכב שסופק לקציני משטרה מדרגת רב פקד ומעלה). המ"פ שהיה סגנו של "המלך", נקרא "הנסיך" ועוזריו נקראו "נערי המלך" – 18 חיילים ששהו בהר שבועיים (9 בכל מחזור) ירדו, ועלו שוב – וכך חוזר חלילה כל שרותם הצבאי). הם היו ממונים על הענפים השונים כמו נשקיה, קשר, אפסנאות וחבלה. יצויין כי החומר המודיעיני שאספו אנשי המודיעין במובלעת, על הלגיון ותנועותיו, היו לעזר רב לצה"ל. תוכניותיו של להט נתגלו כאיכותיות ביותר, ושמשו את המפקדים אחריו עד 1967.
בפרוץ הקרבות ב-5 ביוני 1967, הירדנים פתחו באש לעבר הר הצופים, אך נדהמו מעוצמת האש הנגדית שנורתה ממנו לעבר המוצבים שלהם, ממקלעים כבדים ותותחים שהוצאו מהסליקים. שיירת טנקים ירדנים שעשתה דרכה לירושלים דרך יריחו, שהיתה אמורה לכבוש תחילה את הר הצופים, הושמדה בידי חיל האוויר באזור מעלה אדומים. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-7 ביוני, כבשו כוחות צנחנים את אוגוסטה ויקטוריה ושחררו את המובלעת שמדרום לה. כבר בשעות הצהרים מיהר להגיע להר קומאנדקאר, בהיותו עדיין נתון ליריות צלפים, ובו שר הביטחון משה דיין – ונהג בו אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס ובתוכו היה גם סגנו רחבעם זאבי. בספרו "אחת ירושלים" מספר עוזי נרקיס: "חיל המצב בהר ידע על בואינו, עברנו בשער. האנשים התגודדו שם מרעים וצוהלים. ענינו בהינף-יד, אך לא התעכבנו. כזה היה "הטקס" לציון בואה של השיירה העברית הראשונה להר הצופים, ללא ליווי מאולץ של חיילי הלגיון, בתום 19 שנות מצור!". הבאים פגשו את "המלך" האחרון, מנחם שרפמן, שראה בשרותו במקום את משימת חייו ונחשב לבולט בין מפקדי יחידת "מצוף 247" – ויצאו עמו לסיור קצר בהר. שפרמן התעקש להמשיך לקיים זמנית את שגרת השמירה על ההר והורגש שהתקשה להיפרד מ"הכתר והמלוכה" – למרות האושר שהיה בו כי העיר אוחדה. דבקותם במטרה ונחישותם של "לוחמי ההר", באה לידי בטוי גם בכך ששנים מהם קבלו את צל"ש הרמטכ"ל ואחד את אות העוז (אלו היו הנופלים בתקרית ב-1958) – האותות ניתנו להם באחור רב, כדי שלא יובלט שהיו חיילים ולא שוטרים – וכן היו גם 11 לוחמים שקבלו ציון לשבח. בין אנשי הצוות הקבוע בהר; המפקדים וסגניהם ו"נערי המלך" – להבדיל מאלו שהגיעו רק למשך שבועיים או לחודש בלבד – נוצר הווי מיוחד ויחסי חברות ארוכי טווח.
אריה שניפר וישראל קרן ליד המשוריין האמיתי (צילום: ד"ר אדם אקרמן)
אריה שניפר וישראל קרן, ששרתו בהר ב"מחזור" האחרון טרם שחרורו, היו לפעילים מסורים ביותר להנצחת מורשתה של יחידה "מצוף 247". בעשור האחרון הם יזמו ואירגנו שני כנסים של "בוגרי" היחידה מראשיתה. הם דאגו להקמת לוח זיכרון "בגן שולמית", לארבעת הנופלים במארב הירדני ב-1958. ביוזמתם הוקמה גם אנדרטה המנציחה את פועלה של היחידה, בכיכר המרכזית בקמפוס האוניברסיטה, הנושאת את שמו של אביגדור המאירי (מחבר השיר "מעל פסגת הר הצופים"). כבר בשנת 1969, הם סייעו לאחד מחבריהם ששירת בהר, העיתונאי מרדכי גילת, באיסוף החומר והצילומים לספרו המרתק "הר הצופים". ב-2013 הם פתחו אתר אינטרנט מעשיר ומאלף על היחידה. מעל לכל, תצויין יוזמתם להקים מוזיאון לתולדות היחידה באתר גבעת התחמושת. אחד המשוריינים הורכב מחדש (שני המקוריים הוצבו בבית האוסף של משרד הביטחון בתל אביב). ג'יפ תול"ר המדמה בדיוק את אחד המקוריים, נבנה מחדש לגמרי ויחד עם המשוריין מהווים אטרקציה למבקרי גבעת התחמושת.
הכותב: ד"ר אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת17"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
