יהונתן: היום, עמית, אני ניצב בפני התלבטות לא קלה. מצד אחד, יש לי, כפי שקורה מעת לעת, קריז קשה לשווארמה. מצד שני, כבר כמה חודשים, יותר מדי חודשים, שלא ביקרנו בשוק.
עמית: נו, ואי אפשר לשלב בין הדברים? אנחנו תמיד אומרים שאין כמעט מטבח או סגנון אוכל שלא מיוצגים במחנה יהודה, השוק שהפך להיות אחד ממתחמי האוכל הגדולים, המגוונים והמרתקים בארץ.
יהונתן: זה נכון, אבל נסה להיזכר רגע – שווארמה בשוק, איפה יש?
עמית: אה… שמע. ייתכן והתקלת אותי פה.
יהונתן: כן, כן. בשוק שבו יש מסושי ועד בוריטו, מחצ'פורי ועד כנאפה, מטחול ממולא ועד מיץ עשב חיטה, מפלאפל ועד פיצה – אין שום עמוד שווארמה בולט שאני מצליח לחשוב עליו. די מדהים, בהתחשב בכך ששווארמה היא אחת מאבני היסוד של הקולינריה העברית.
עמית: רגע! יש את המקום ההוא ליד הכספומט, על רחוב יפו, קצת לפני הכניסה לרחוב הראשי של השוק.
יהונתן: אתה חושב שבשלה השעה לתת צ'אנס לנערי המרבד?
עמית: אם זה שמם, אז כן. בהחלט. ולו בזכות השם הנהדר.
- הורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
- אוכל בירושלים – כל הכתבות
אוכלים נערי המרבד (צילום: ארנון בוסאני)
כמעט 15 שנה חלפו מאז פתחו טל גלילה ואביו דוד את "נערי המרבד". מאז נסגר רחוב יפו לתנועה, שוק מחנה יהודה הפך לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בארץ ורק דבר אחד, כך נראה, לא השתנה – התור שמשתרך מדי צהריים בכניסה למקום. כשיהונתן ועמית מגיעים הם פונים, כמעט מתוך הרגל, לעבר הבנק הסמוך, אלא שהפעם לא במשיכת כסף עסקינן.
עמית: זו כבר סוג של רוטינה שפיתחנו בשנים האחרונות – אנחנו עוברים כאן, מסתכלים על התור, אומרים לעצמנו "וואלה", וממשיכים הלאה לעבר מקום חדש ומסקרן יותר.
יהונתן: על הדרך, תמיד ילוו אותנו הצעקות של אוהדי הכדורגל שמנהלים את המקום, ובראשם הבעלים טל גלילה, שקוראים לנו לבוא ולטעום את השווארמה שלהם.
עמית: בשלה השעה לתת צ'אנס ולעמוד בתור. תכלס, לאור זה שתמיד כמעט יש כאן תור, די מפתיע שעוד לא הצטרפנו אליו מעולם.
אוכלים נערי המרבד (צילום: ארנון בוסאני)
יהונתן: כי תמיד יש את השאלה – האם יש תור כי באמת טעים או פשוט כי מדובר באחד המקומות הזולים והנגישים בשוק. 32 שקל לפיתה עם שווארמה – לא חושב שיש באזור הרבה מנות בשריות זולות מזו.
עמית: אי אפשר לערער על הפופולריות של המקום. תמהיל אנושי נעים של חיילים, מבוגרים, הרבה דתיים, קצת תיירים. תחלופה מהירה וקרבות ערים סביב כל מקום ישיבה שמתפנה ברחבה הקטנה שבחוץ.
כמו שקורה כמעט בכל פעם מבחין בעל הדוכן ביהונתן ועמית וממהר לשלוף את הארסנל הקבוע – שילוב של שבחים לשווארמה שהוא מגיש ושאלות (שמופנות, למען האמת, בעיקר ליהונתן) על סיכוייה של בית"ר לסיים את העונה עם תואר. אלא שהפעם, לאחר דברי הנימוסין המתחייבים, שכבר הפכו צפויים כמעט, מצטרפים המבקרים לתור הלא קצר.
יהונתן: אז טל, הבן, הוא הפרצוף העיקרי שאני מזהה כאן. דוד, אבא שלו, מגדיר את עצמו כמקצוען בתחום האוכל – תואר די הולם בהתחשב בכך שהאיש ניהל במשך שנים את המטבח במפקדת אוגדת איו"ש, שממוקמת היום בבית-אל ופעלה בעבר ממלון אמבסדור המיתולוגי בעיר.
עמית: היתה פעם איזו אמירה שהדרך לרמטכ"לות עוברת באוגדת איו"ש, לא?
יהונתן: נכון. ובהתאם לכך דוד גלילה האכיל כבר כמה אנשי ביטחון – שאול מופז, בוגי יעלון, בני גנץ, גדי איזנקוט – כולם פיקדו על האוגדה.
עמית: אז האם הדרך לשווארמה ראויה עוברת אף היא באוגדת איו"ש?
יהונתן: לא זכרתי שיש כאן שני עמודי שווארמה שונים. אחד של עגל עם שומן כבש ואחד פרגית. המקום נראה פונקציונלי ויעיל עד מאוד.
אוכלים נערי המרבד (צילום: ארנון בוסאני)
עמית: פס סלטים צנוע – חומוס, חריף, ירקות, כרוב, חמוצים, בצל ופטרוזיליה – משמש להרכבת המנות שמוגשות באחת משלוש האופציות הנצחיות – פיתה, לאפה, צלחת.
יהונתן: בתפריט יש הרבה מעבר לשווארמה – שניצל, מעורב, סקציית שיפודים קטנה, אבל איכשהו נראה לי שרוב האנשים בוחרים בשווארמה, ואין לי שום כוונה להיות יוצא דופן.המבקרים מטילים מטבע על מנת להכריע מי יזמין ראשון. עמית מנצח וזוכה לבחור בעמוד העגל, בעוד
יהונתן נאלץ לפנות למחוזות הפרגית. השניים מרכיבים פיתות דומות למדי – חומוס, מעט חריף, בצל, פטרוזיליה, טחינה ועמבה, כשאצל יהונתן מצטרף גם מעט סלט כרוב. את תוספת הצ'יפס הם מבקשים לקבל בצלחת נפרדת, לצד טעימה מכדורי הפלאפל המקומיים שמוגשים על צלוחית חומוס קטנה.
יהונתן: הפיתה נראית טוב מאוד כבר מרמת יחידת הבסיס – דקות בודדות לפני שהזמנו ראינו מישהו נכנס לכאן עם ארגז של פיתות טריות שאני די בטוח שהגיע מאחת המאפיות הסמוכות. עוד יתרון של להיות חלק ממרקם השוק.
עמית: שתי הפיתות הועמסו בכמות יפה של נתחי בשר דקיקים, שבאופן מפתיע מאוד נפרסו בסכין, ולא במכשיר הפריסה החשמלי שהפך לסימן ההיכר של דוכני השווארמה.
יהונתן: מעניין אם זה עניין של קבע פה או שפשוט הסכין החשמלי מקולקל…
עמית: שווארמת העגל טעימה מאוד. רעפים דקיקים או פרוסות מאורכות של שכבות בשר עגל ושומן כבש. אני לא אוכל המון שווארמה, אבל אני אוכל מספיק שווארמה כדי לדעת כשאני פוגש אחת טובה באמת. וזה בדיוק המקרה שלפנינו. התיבול דומיננטי למדי, מין בהרט בסגנון ישראלי-עיראקי. אני מעדיף את התיבול הערבי, זה שעשיר יותר בהל…
יהונתן: ואני מעדיף את הגישה הטורקית, עם מעט מאוד תיבול. בשווארמת הפרגית, כמצופה, הטעמים עדינים יותר ועדיין מצליחים להיות לא משעממים. הרבה בשר עסיסי ורך, ביסים מזדמנים של שומן פריך. אם בפיתה שלך מרגישים בעיקר את הבשר הרי שאצלי המרכיבים האחרים מורגשים יותר ויש כאן הפתעה נעימה – לא מעט עלי כוסברה שהסתננו לצלחת הפטרוזיליה ומשדרגים את הטעם.
עמית: הייתי שמח לחומוס ביתי, אך זו הטענה היחידה. ההפתעה הגדולה באמת מגיעה בגזרת הצ'יפס. אנחנו, כידוע, קנאים מאוד לצ'יפס שלנו, ולהוציא את "פורטונה", אימפריית הצ'יפס המקומית, נדיר שאנחנו יוצאים מרוצים.
יהונתן: ולא רק זה – במקומות כאלה אנחנו תמיד מדברים על "צ'יפס שיפודיות", שהוא שמנוני ורופס וכיפי – הנה ההוכחה שצ'יפס שיפודיות או שווארמיות יכול להיות טוב באמת. לא רופס, לא שמנוני, פריך, טרי ומצוין.
עמית: מקווה שמדובר ברמה הקבועה והאחידה של המקום ולא במקבץ צ'יפס שטוגן במיוחד עבורנו. במקומות עמוסים בלקוחות מסוג זה נוטים לפעמים להתקמצן על זמני הטיגון לטובת הוצאת מאסות של צ'יפס במהירות, משמח לראות שאפשר לפעול אחרת.
יהונתן: הפלאפל המקומי הוא יותר "מרענן חך" בין הביסים של השווארמה. לא פלאפלים דגולים או יוצאי דופן, אבל עושים את העבודה.
עמית: לטעמי זו החוליה החלשה יותר. הכדורים גדולים מדי, מה שיוצר יחס לא נכון בין המעטפת הפריכה לבין החלק הפנימי שמרגיש מעט בצקי ולא מוכן. אני לא חושב שזה מקום שיותר מדי אנשים אוכלים בו פלאפל בפיתה, ואני מבין למה. כאן צריך להתמקד בשווארמה.
יהונתן: יופי של שווארמה, כבר אמרנו. או בעצם שווארמות. מוכן להחליף איתי פיתות כבר?
עמית: שום סיכוי. אני עם העגל עד הסוף.
עם חיסול מנות השווארמה מבחינים יהונתן ועמית בשלט על הקיר החיצוני של המסעדה ובו מתגאה המקום כי במבחן טעימה שנערך בערוץ 10 נמצא כי ב"נערי המרבד" מגישים את המעורב הירושלמי הטוב בעיר. נוכח זאת אין למבקרים ברירה אלא לזמן לשולחנם צלחת מתערובת הבשרים שרוחשת על משטח הצלייה הלוהט, כלשצדה צלחת עם מבחר מסלטי הבית.
יהונתן: כאיש ערוץ 10, שלא נאמר אפיק 14 בשלט, האם אתה מאשר את הבחירה של חברייך?
עמית: למראית עין מנה יפה, נדיבה מאוד במינונים, מגוונת, והכי חשוב – מנוקדת בהמון טחולי עוף, שהם החלק החביב עלינו במעורב.
אוכלים נערי המרבד (צילום: ארנון בוסאני)
יהונתן: לא אחת נתקלים אנחנו במעורבים מחופפים משהו, של בעיקר כבד זול ופרגיות או חזה עוף. כאן יש פרגיות, טחולים, לבבות וכבדים. הסגנון קצת שונה מהמקובל, מעט יותר רטוב, על גבול התבשילי. במידת הרטיבות זה נראה קצת כמו קריצה למעורב הערבי המסורתי, שמבוסס על חלקי פנים של טלה שמתבשלים בשומן של עצמם.
עמית: זה מעורב שקצת מזכיר מבחינת המרקם והתחושה הכללית מנה מוקפצת, עם תועפות של בצל. כל כך עסיסי עד שכמעט אין צורך להוסיף לו טחינה ועמבה. מעורב שמאוד ראוי לבוא בתוך פיתה אפילו בלי שום תוספת או ממרח.
יהונתן: ככה צריך. מה גם שסלטי המיונז שקיבלנו בצלחת על יד הם לא בדיוק מהסוג שמתאים למנה כזו.
עמית: אפילו מעריץ מושבע של סלטי מיונז כמוך יודע שסלט תירס, סלט חציל במיונז או סלט גזר הם סלטים שאין מקומם לצד מעורב ירושלמי.
יהונתן: מקומם בבאגטיות. ואני חושב שאנשי המרבד יודעים זאת, ולראייה המשקל הסגולי המאוד קטן של הסלטים האלה במקום – פס הסלטים מחולק בעצם לשניים – חלק מרכזי של חומוס, חריף וירקות שממנו מרכיבים את כל המנות, ופס נוסף קטן שבו סלטי מיונז, גזר, לימון כבוש, סחוג ירוק ביתי וסלט תירס.
עמית: מה שכן, הסחוג הירוק פשוט אדיר. טרי, מרענן, מוסיף לביסים של המעורב בדיוק את מידת החריפות הנדרשת.
הארוחה מסתיימת ויהונתן ועמית שבים להמולת השוק ורחוב יפו. המחשבות המקוריות על קינוח באחד הדוכנים המתוקים החדשים של השוק, נזנחות בשל הבטן המלאה לחלוטין בבשר, טחינה, עמבה וחריף. אפשר לסכם.
יהונתן: מה נגיד ומה נאמר? כבר כמה שנים ש"נערי המרבד" יושבים עלינו שנגיע לטעום. כיף שאחרי הטעימה אפשר לומר בצורה שלא משתמעת לשני פנים – אחלה שווארמה יש להם.
עמית: אני חושב שזה קצת מתכתב עם הסיכום של החוויה הרעה שהיתה לנו באבו גוש בשבוע שעבר. יש לא מעט מקומות שאנחנו חולפים על פניהם שוב ושוב, חלקם אפילו מזמינים אותנו להיכנס ולהתרשם, ואנחנו בוחרים להמשיך הלאה. עניין של תחושות בטן ושל רצון להימנע מכניסה מודעת לפינות שליליות. אבל – וזה חשוב מאוד – תחושות בטן כאלה חייבים לבדוק מדי פעם, לאשש או להפריך.
רוצים להישאר מעודכנים?
יהונתן: אז היום הפרכנו, הא?
עמית: לגמרי. אחרי שלא אכלנו את הכובע בשבוע שעבר, נחמד מאוד היה לגלות שהביטחון העצמי המופגן של טל גלילה, שבכל מעבר שלנו על פני הדוכן שלו היה קורא לעברנו שאצלו יש את השווארמה הכי טובה בשוק – הביטחון הזה היה מוצדק.
יהונתן: הביצועים שגילינו כאן שמים את המקום הזה במקום גבוה מאוד בדירוג השווארמות העירוני.
עמית: טוב, בעיר דלת שווארמיות מופת כירושלים זה לא באמת חוכמה, לא?
יהונתן: זה נכון שירושלים אינה עיר שווארמה, למרבה הצער. אלא שדי בטוח שעמוד העגל המפואר הזה והפיתה הטעימה שקיבלנו כאן היו מוצאים מקום של כבוד גם באזורי שווארמה צפופים ותחרותיים הרבה יותר, כמו למשל רחוב השווארמיות העמוס בחיפה או רחוב אבן גבירול בתל אביב, וזה אומר הכל.
נערי המרבד, יפו 121, 050-3665665. כשר
תביאו חשבון:
2 X שווארמה בפיתה 64 שקל
מעורב ירושלמי בצלחת 60 שקל
3 X שתייה קלה 24 שקל
סך הכל – 148 שקל
