עמית: על אף שהמדור שלנו יסגור בקרוב את שנתו השמינית, מעט מאוד מקומות בעיר זכו שנגיע אליהם יותר מפעם אחת.
יהונתן: זה נכון. פרט למדור סיכום השנה המסורתי ב"מחניודה" וכמה ביקורים חוזרים במקומות שעברו שינוי או שהרגשנו שמגיעה להם הזדמנות נוספת, אנחנו מצליחים בדרך כלל לשמור על בנק מטרות רענן.
עמית: אז היום אנחנו הולכים לחזור למקום שבו ביקרנו בעבר לא פעם אחת, אלא פעמיים, ולראשונה בתולדות המדור לציין ביקורת שלישית באותה המסעדה.
יהונתן: מה הכיוון
עמית: הכיוון הפשוט והאהוב מכולם. חומוס, יהונתן.
יהונתן: פינתי? עזורה??? אני פשוט מנסה להיזכר במקומות שמגישים חומוס ושבהם ביקרנו כבר יותר מפעם אחת. לדעתי אלה שני היחידים.
עמית: שכחת את "בין עזה לברלין".
יהונתן: סליחה?
עמית: "בין עזה לברלין", החומוסייה השכונתית הוותיקה של רחביה, זזה לאחרונה במעלה רחוב עזה, לחלל שגם בו – תאמין או לא – ביקרנו כבר פעמיים.
יהונתן: אוקיי, עכשיו אני באמת סקרן, כי כדי לחזור למקום בפעם שלישית צריכה להיות סיבה טובה מאוד…
יהונתן כהן ועמית אהרנסון, "בין עזה לברלין" (צילום: אסף קרלה)
הסיבה ששולחת את יהונתן ועמית השבוע לרחוב עזה היא מעבר דירה נוסף, שלישי במספר, של החומוסייה הוותיקה. במעין הומאז' לגלגולים השונים של היעד עושים המבקרים את דרכם ליעד מרחוב הרב ברלין למעלה רחוב עזה, עד שהם נעצרים מול הבית מספר 19, סמוך לקפה "יהושע", לבר היין של קבוצת "מחניודה", וללוקיישן המקורי של "קפה מומנט" ההיסטורי.
יהונתן: אח, החלל המקולל של עזה 19… מי שיצליח לזכור כמה בתי אוכל ניסו כאן את מזלם ויתרסקו יזכה באות יקיר המדור.
עמית: אנחנו ביקרנו בשניים – המסעדה הסינית האיומה בייג'ין, שבה אכלנו את אחת הארוחות הגרועות בתולדות המדור.
יהונתן: מרק חמוץ-חריף בטעם מתכת!
עמית: בדיוק. אחר כך הגענו לכאן בשביל "קיי בריבוע", הסניף הכשר של פיצריית המופת "פי בריבוע" מרחוב קרן היסוד.
יהונתן: העובדה שאפילו הם, עם הפיצה הנהדרת שלהם, שכאילו כל כך מתאימה ללוקיישן הזה, לא הצליחו כאן, גורמת לי להאמין שאולי באמת יש בעולם משהו שנקרא "קארמה" ושיש מקומות מסוימים שפשוט לא יכולה לצמוח מהם ברכה.
עמית: בין לבין אני זוכר גם מקום של שניצלים וקציצות בבאגט, ואולי משהו של אוכל יהודי והנה הגענו לחומוס – משהו שכנראה באמת הוא המפלט האחרון לכל חלל מקולל, רגע לפני שיהפוך לסניף של ארומה.
יהונתן: "בין עזה לברלין" בשקט בשקט, זה כבר אחד העסקים הוותיקים ביותר בשכונה הזו, אולי אפילו הוותיק מכולם בתחום האוכל. בשנת 2010 אכלנו במיקום המקורי, כשעוד היה מדובר בדוכן על גבול המאולתר שהגיש חומוס בלבד. ב-2012, עם המעבר לחלל גדול מעט יותר והתבססות של המטבח החם חזרנו והנה אנחנו כאן בשלישית.
עמית: אני חושב שלא יהיה מופרך לקבוע שמדובר, היסטורית, בחומוסייה האשכנזית ביותר בעיר. עם שם מתחכם וקהל אקדמאי צריך להודות שמעולם לא נפלנו מהכסא משום דבר שאכלנו כאן, אבל גם מעולם לא התאכזבנו או קיבלנו דברים לא מוצלחים בעליל.
יהונתן: עסק שמחזיק מעמד כל כך הרבה שנים – אנחנו האחרונים שנזלזל בו. ובכלל, חומוס שטריותו אינה מוטלת בספק – כמה רע זה כבר יכול להיות?
"בין עזה לברלין" (צילום: אסף קרלה)
"בין עזה לברלין" (צילום: אסף קרלה)
המבקרים נכנסים אל החלל הפנימי ומגלים כי מדובר במקום שפועל בשיטת השירות העצמי למחצה – ניגשים אל הדלפק, מתרשמים מן המבחר ומן התפריט שתלוי מעליו, מצטיידים בסכו"ם ומפיות ומקבלים את האוכל.
עמית: מקום שהתחיל מחומוס בלבד ושמועות על סירי קובה והפך להיות מסעדונת פשוטה משלים כאן את תהליך ההתבססות שלו. זו ממש מסעדת פועלים כבר, עם תפריט ממחוזות הפלאנצ'ה-טיגונים-בישולים.
יהונתן: לצד התבססות על חומוס כמובן. 8-7 גרסאות למאכל הפופולרי מכולם יש בתפריט, עם תוספות שנעות בין המתבקש כמו גרגירים וביצה ועד יציאות כמו חומוס בולונז, שנשמע מסקרן ומאיים באותה המידה.
עמית: חומוס הוא הדבר העיקרי שאני רואה על השולחנות שמסביב. דבר אחד אפשר להגיד כבר – מעולם לא ראינו את עזה 19 עמוס ככה. לא בימי המסעדה הסינית ובטח שלא בימי הפיצה. שעת צהריים מוקדמות מאוד והחלל שוקק בסועדים.
יהונתן: מיקי, בעל הבית הסימפטי שמאחורי הדלפק, ממליץ בחום על מנת האסאדו עם אורז. אני שוכנעתי.
עמית: יש שני סוגים של קובה – סלק וחמוסטה. הקובות שבפנים עבודת יד, כך מתחייבים כאן, אז אני שוכנעתי.
"בין עזה לברלין" (צילום: אסף קרלה)
מנת חומוס עם גרגירים ומנת חומוס בשר נבחרות על תקן מנות פתיחה. שתי המנות מוגשות בקעריות עמוקות ולא מאוד גדולות כשראשן מעוטר ברוטב ירקרק, שהפך במרוצת השנים לאחד מסמלי ההיכר של המקום. פיתות, חמוצים, בצל חי וצלוחית סחוג משלימות את התמונה, לצד טעימה של קובה ומאפה שווארמה ממגשי המטוגנים שניצבים על דלפק ההגשה.
עמית: מצד אחד, נקודות על כנות מגיעות על כך שהודו בפנינו שאין מדובר במטוגנים תוצרת בית, אלא במוצרים קנויים מבית חברת "חמים וטעים". מצד שני, איך אנחנו אומרים? גם לקנות צריך לדעת.
יהונתן: הקובה המטוגן בסדר גמור סך הכל, מה שנקרא "מאפה שווארמה" לעומת זאת ללא מוצלח בעליל. סוג של שוקופאי ממולא בפיסות בשר אפרוריות ותיבול קלוש, לא ממש מבין למה זה צריך להיות כאן. אפילו הטחינה לא עוזרת.
עמית: החומוס מוצלח מאוד לסוגו. יותר טעים ממה שזכרתי שאכלנו כאן, או אולי יותר טעים ממה שציפיתי.
יהונתן: אני איתך. יופי של חומוס. שמן זית אמיתי, הרוטב הירוק הזה מצוין, למרות שהייתי שמח שיהיה מעט יותר חריף וחמוץ. החריף שמוגש ליד החומוס ברמה גבוהה מאוד. טעים ונושך.
עמית: תערובת הבשר טובה. טעימה, עסיסית, שומנית במידה. זה אמנם חומוס בסגנון שהיסטורית קצת פחות חביב עלי – יותר סמיך והרבה פחות חמצמץ מזה שמוגש במזרח העיר, מזכיר יותר חומוס גלילי. קרמי, מתקתק, כבד אך לא מדי.
יהונתן: מה שמנצח בעיני את שתי מנות החומוס זה הגרגירים. כשאני מזמין חומוס בירושלים אני מצפה לגרגירים שנמסים בפה כמו חמאה, ובשתי המנות זה הדבר הראשון שבולט. הגרגירים בושלו בדיוק למידה הנכונה, עד למצב שבו הם שומרים על צורתם אך מתפוררים מיד בפה או למגע המזלג.
"בין עזה לברלין" (צילום: אסף קרלה)
עמית: שתי מנות חומוס ראויות בהחלט, בטח שיותר טובות מהמתחרים המיידים כמו "חומוס בן סירא" או "חומוס אליהו". 30 שקל למנה לא גדולה אך משביעה.
החיבור ההיסטורי של "בין עזה לברלין" לקובה וההבטחה לקובות תוצרת בית שולחת את המבקרים בשלב השני של הארוחה לדגימה של חצי מנה חמוסטה וחצי מנה קובה סלק.
יהונתן: מהביקור השני ב-2012 אני זוכר שדיברנו על כדורי הקובה, שהפתיעו במילוי סיסקה מדויק ומצוין, ומנגד שחו במרק חמוסטה שהיה פשוט מוזר.
עמית: חצי ממה שאתה זוכר לא השתנה – הכדורים עודם נפלאים. דופן דקה, לא אחידים, ברור שמדובר בעבודת יד. מילוי טעים של בשר שבושל ארוכות עד להתייבשות. החלק השני של הזיכרון – המרק – כן שודרג למרבה השמחה.
יהונתן: נכון. אז המרק היה לא חמוץ בעליל, עכשיו מדובר על חמוסטה יותר מראויה. ברור שאפשר למצוא עוד דברים ללטש – מינון השום, עוד מעט חמיצות, ועדיין זו חמוסטה שאני בכיף יורד על צלחת ממנה. מרק הסלק, לעומת זאת…
עמית: מזכיר נשכחות, ולא במובן הטוב. הוא פשוט לא טעים. דליל, עם פרוסות דקיקות של סלק ועם טעם בעיקר מתוק. לא ברור לי איך זה קרה, אבל הטעם העיקרי שאני מרגיש מזכיר לי את נוזלי הכבישה של תירס מקופסה – מין שילוב של מתיקות וברזליות שמגיעה מהסלק. אולי זה מחווה למרק החמוץ-חריף של "בייג'ין" עליה השלום?
יהונתן: הקובות הן אותן קובות כך שלא מדובר בנפילה מוחלטת. מה שכן, אני מקווה שכפי שידעו כאן לקרוא את ההערות שלנו אז לגבי המרק וליישם, כך ינהגו הפעם. מרק סלק לקובה חייב להיות מאוזן בין חמוץ למתוק, עם טעם עמוק של סלק. וכשיש קובות כל כך טובות הייתי שמח לראות עוד סוגי מרק – קישואים ודלעת למשל.
"בין עזה לברלין" (צילום: אסף קרלה)
רוצים להישאר מעודכנים?
בשלב הזו מוצאים את עצמם יהונתן ועמית כשהם שבעים למדי. עם זאת, אין בכוונתם לוותר על המנה המסקרנת ביותר שהומלצה להם בראשית הארוחה – אסאדו בקר על אורז. הם מקבלים צלחת עמוסה באורז לבן שעליו תלולית של חוטי בשר מפורקים ולצדה קערית קטנה של רוטב אדום.
"בין עזה לברלין" (צילום: אסף קרלה)
יהונתן: איזה יופי של צלחת. כמה פשוט, ככה מגרה. אורז שרואים עליו שהוא עשוי טוב, שמנוני וכיפי ועליו ערימה של חוטי בשר.
עמית: במבט ראשון לא התחברתי. כמו שאני לא אוהב שניצל ואורז, זה נשמע לי כמו שני דברים יבשים, אלא שהבשר מספק לאורז המצוין בדיוק את מידת הלחלוחית הנדרשת. נוצרת מנה שרוצים לאכול בכיף, בלי להפסיק.
יהונתן: מנה מגניבה לגמרי. יש לי הרגשה שמי שיראו את התמונה שלה במדור ירוצו להזמין אותה. מנה טורקית בבסיס הרעיון שלה שמבוצעת היטב.
עמית: אני בכל זאת הייתי משנה שני דברים. קודם כל – לא צריך את הרוטב האדום הזה, שכמו מרק הסלק לקובה מרגיש כאילו הכין אותו מישהו שלא בטוח בעצמו.
יהונתן: יש אנשים שרוצים רוטב, מה תגיד להם?
עמית: השפונדרה הרי התבשלה בנוזל, לא? אז תגישו כמה כפות מציר הבישול, לא צריך יותר מזה. ודבר שני, במקום החמוצים הגנריים ליד צלחת כל כך יפה הייתי שם איזה פלפל חריף חי או מטוגן ואולי כמה פרוסות עגבנייה.
יהונתן: 39 שקל למנה כזו זה מחיר פגז. ללא ספק המנה הטובה והמפתיעה בארוחה ואחת המנות הנחמדות והמפתיעות שבהן נתקלנו לאחרונה. לכאורה כולה בשר ואורז, אבל חכם ומוצלח.
עמית: אז הנה, אחרי שלושה ביקורים מצאנו ב"בין עזה לברלין" את המנה שבשבילה נחזור. או לפחות יהונתן יחזור.
יהונתן: בסך הכל החומוסיה הכי אשכנזית בעיר, וזה נאמר בחיוב, שומרת על הכתר שלה. הקהל מסביב הוא כזה שלא צריך להיות בוגר המחלקה לאנתרופולוגיה כדי לאבחן אותו כמקומי. לכאורה זו מסעדה לאדם העובד, אלא שברחביה האדם העובד כנראה עובד באקדמיה.
עמית: מבין שלושת הגלגולים של החלל המקולל הזה שבהם ביקרנו אין לי ספק שזה הוא בכל הסיכויים הגבוהים ביותר לשרוד. יש להם קהל מסור שהולך איתם, יש להם חומוס טעים, ונראה שהמעבר לחלק המסחרי יותר של רחוב עזה רק יועיל ויחשוף את המקום לקהלים חדשים.
יהונתן: ואם כל זה לא יעזור, יש להם סיסקה על אורז. ואם זה לא ינצח את הקארמה, כנראה שבאמת כבר שום דבר לא יעזור.
בין עזה לברלין, עזה 19, 02-5666786. כשר
חשבון:
חומוס גרגירים 26 שקל
חומוס בשר 35 שקל
מרק קובה 34 שקל
אסאדו בקר עם אורז 39 שקל
2 X קובה מטוגן 16 שקל
מאפה שווארמה 8 שקלים
מים מינרליים 8 שקלים
קולה 9 שקלים
סך הכל – 175 שקל
