בין כותלי המרכז הרפואי הדסה, לצד הניתוחים המורכבים, מחשבי העל, המחקרים פורצי הדרך והטכנולוגיות המתקדמות, מתקיים זו השנה השלישית מיזם "רפואה עם נשמה" – יוזמה של דירקטוריון הדסה בראשות היו"ר דליה איציק, שנועדה להאיר זרקור על הגישה האנושית, המסורה והרגישה שמלווה את אנשי ונשות הצוות בכל מקצועות בית החולים.
"לנגד עיניי עמד רופא שראיתי בעצמי בהדסה, כאשר ליווה משפחה שיקירה היה על ערש דווי", מספרת איציק על הרגע שבו נולד הרעיון. "המסירות והאנושיות שבהן פעל, העצב וההשתתפות שהשתקפו בעיניו, הן אותה נשמה שעליה אני מדברת. באותו הרגע החלטתי להקים את 'פרס רפואה עם נשמה', כי חשוב מאוד שבתוך העשייה המקצועית והנפלאה, נשמור תמיד על אותו מרכיב אנושי ומיוחד. לא משנה כמה שנים נמצאים כאן אותו פקיד, רופאה, מאבטחת או עובד במחלקת המזון. לא משנה כמה מטופלים כבר ראתה העובדת הסוציאלית, האחות או נציגת הקבלה במיון. חשוב לשבח אותם על הנתינה שמלווה את עבודתם מדי יום ועל כך שהם נשארים בליבם של המטופלים ובני משפחותיהם. זו כבר השנה השלישית למסורת המיוחדת שנוצרה כאן, ואני אומרת בכל שנה: אשרינו שיש כאן כל כך הרבה מועמדים. בפני ועדת הפרס ניצבת התלבטות לא פשוטה ותחרות של ממש בין כולם".
יו"ר דירקטוריון הדסה דליה איציק (צילום: רמי זרנגר)
מנכ"ל הדסה, פרופ' יורם וייס, מוסיף: "כל אחד מאיתנו שומר מקום בליבו לאיש או אשת מקצוע שליוו אותו באחד מרגעי הקושי והמתח במערכת הרפואית. כאלה בדיוק הם הזוכים שלנו; אנשים שנחקקו בלבבות, לאחר שהעניקו רפואה עם כל הלב והנשמה. אנשים שהיו שם עבור מטופל או בן משפחה, עשו הרבה מעבר לנדרש, תמכו, הסבירו, ליוו, ייעצו והראו מהי אנושיות אמיתית. הדסה משופעת בעובדים כאלה, המייצגים את ערכיה מדי יום, והפרס מוענק לבולטים ולבולטות שבהם. על כך גאוותי וגאוות הצוותים כולם".
אלפי המלצות, שמונה זוכים
במסגרת המיזם נקראו מטופלים ובני משפחותיהם להביט לאחור על רגעי הטיפול שעברו, ולבחור את מי שהיו עבורם קרן אור ברגעים החשוכים ביותר. גם השנה הציפה הבחירה גל של סיפורים מרגשים על חסד, חמלה ויד מושטת ברגעים הקשים ביותר. המשתתפים ביקשו להכיר תודה לכל מי שנגע בחייהם בבתי החולים הדסה עין כרם והדסה הר הצופים ואף הדסה בית שמש, בהם רופאים ואחיות, פיזיותרפיסטים, עובדות סוציאליות, רוקחים, טכנאים, פקידי קבלה, מאבטחים ודיילי מזון ועוד בעלי מקצועות הבאים במגע עם החולים ועושים את מלאכתם בשקט, בצניעות ובאהבה אינסופית.
מתוך כעשרת אלפים המלצות שהתקבלו, נבחרו שמונה אנשי צוות מתחומים שונים, שזכו להוקרה מיוחדת מצד המטופלים ובני משפחותיהם. כדי להבטיח הליך בחירה מעמיק ושקוף, הוקמה ועדת פרס מקצועית שהקדישה שעות ארוכות לקריאת אלפי ההמלצות שהגיעו מהציבור. בראש הוועדה עמדה השנה איריס חיים, אחות מוסמכת ואימו של יותם חיים ז"ל, שנהרג בשוגג מירי צה"ל בעת שנמלט משוביו בעזה. לצידה היו חברים בוועדה: אשת החינוך מרים פרץ, חבר הכנסת לשעבר חנא סוויד, איש התקשורת מוטי שקלאר, יועצת ראש הממשלה לענייני חרדים רבקה פאלוך ואיש העסקים ומנכ"ל קופת חולים מאוחדת לשעבר, פרופ' אשר אלחיאני.
מנכ"ל הדסה פרופ' יורם וייס (צילום: ארנון בוסאני)
רגע לאחר ההכרזה, שוחחנו עם שמונת הזוכים, שסיפרו על העשייה היומיומית, על הנתינה ועל המשמעות של עבודה בהדסה, מקום שבו, כך הם מעידים, הרפואה מתחילה במקצועיות, אבל לא פחות מכך, גם בנשמה.
פרופ' ג'וש שרודר: מנהל היחידה לניתוחי עמוד השדרה בהדסה
פרופ' ג'וש שרודר, בן 49, נשוי ואב לארבעה, מנתח בבית החולים הדסה מאז שנת 2014, ובשנים האחרונות מנהל את היחידה לניתוחי עמוד השדרה. "אנחנו מטפלים בהדסה בעשרות אלפי אנשים עם בעיות בעמוד השדרה מדי שנה, ולשמחתי התחום הזה התקדם מאוד", הוא מספר. "אנחנו מצליחים לרדת לשורש הבעיה של המטופלים, גם במקרים שבעבר היו אומרים להם שאין מה לעשות, ובמקרים רבים ממש מחזירים להם את החיים. הקו המוסרי שמנחה אותי הוא שכל מי שמגיע אליי, אטפל בו כפי שהייתי מטפל בבן משפחה שלי. העבודה שלנו סיזיפית מאוד, ואנחנו מלווים את המנותחים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אבל זה בדיוק מה שנותן לנו את הכוח לקום בבוקר – הטוב שאתה מעניק לאנשים והזכות לשנות את חייהם לטובה".
לדברי פרופ' שרודר, אין אדם חולה מדי או מקרה מורכב מדי שאין לנו מה להציע לו. "אנחנו יודעים לתפור את המענה מהפרט הקטן ועד הגדול, ולמצוא לכל בעיה פתרון ייעודי, המותאם למגבלותיו של המטופל, מתוך רצון לשפר את איכות חייו".
פרופ' ג'וש שרודר (צילום: טל סיגרון)
נשמה כחלק מהעבודה: "בתחום שלי אי אפשר פשוט לבוא, לעשות את העבודה וללכת הביתה. אתה מסיים את היום כשהעבודה עדיין בראש, ולא עוזב עד שהמשימה מסתיימת באמת. מאז 7 באוקטובר טיפלנו במקרים רבים של פגיעות עמוד שדרה מורכבות אצל חיילים, כולל הוצאת קליעים מגופם. בדור הקודם, פציעות כאלה היו עלולות להפוך את המטופל לנכה או למוגבל לכל חייו, ואילו אנחנו לקחנו את הכירורגיה המודרנית ודחפנו אותה קדימה כדי להעניק להם טיפול מיטבי.
"הדסה היא אחת הפינות היפות והטובות ביותר בחברה הישראלית. זה המקום שבו כולנו, מהסניטר ועד מנהל בית החולים, חושבים תמיד כיצד להיטיב עם האדם שעומד מולנו. גם כשאדם מגיע עם בעיה קטנה, נעשה הכל כדי להחזיר לו את איכות החיים. לפעמים זה מתחיל במילה טובה, ולפעמים בשעות ארוכות של ניתוחים מורכבים".
איך זה לעבוד בהדסה? "הדסה היא סמל לבריאות. זהו בית חולים שיודע לשמר סביבו את המומחים הטובים ביותר, שנמצאים כאן עבור המטופלים 24/7. כל מטופל שנכנס בשערינו – וזה לא משנה אם הוא יהודי או ערבי, מבוגר או צעיר – הוא, מבחינתי, קודם כל בן אדם, ואנחנו עושים את המקסימום כדי לקדם אותו, לטפל בו ולרפא אותו".
שמעון קדוש: אח במחלקה לרפואה דחופה (מיון) בהדסה הר הצופים
שמעון קדוש, בן 33, נשוי ליעל, אחות בבית החולים שערי צדק, ואב לשניים, הראל ועלמה. הוא אמנם עובד בהדסה רק ארבע שנים וחצי, אך עולם הרפואה מלווה אותו כבר כמעט שני עשורים.
"להיות אח במחלקה לרפואה דחופה פירושו לפגוש את החולים ברגעים הראשונים שלהם בחדר המיון, לעיתים ברגעים הקשים והמורכבים ביותר בחייהם, ולנסות לתמוך בהם, לסייע ולטפל בהם, הן בהיבט הרפואי והן בהיבט הנפשי", הוא אומר. "אנחנו נמצאים איתם במגע הראשוני לאורך כל התהליך, בשותפות מלאה עם הרופאים.
"השנים האחרונות לא היו פשוטות בכלל. אני מתמרן כל הזמן בין המשמרות במיון לבין שירות המילואים, ובתקופה הזו הספקתי לבצע כ-280 ימי מילואים כאח ביחידה רפואית צבאית, שבה אני מטפל בפצועים.
"העבודה שלי מאתגרת מאוד, מדהימה ומלאת סיפוק. אני חי ונושם את עולם הרפואה מגיל 15. התחלתי כמתנדב נוער במד"א, המשכתי כחובש בכיר וכנהג אמבולנס, עבדתי במוקד הלאומי של מד"א, וההמשך הטבעי מבחינתי היה להפוך לאח בחדר מיון. מצד אחד, זו עבודה מלאת אדרנלין ומספקת בצורה בלתי רגילה, במיוחד כשאתה רואה מטופל שמשתפר ומחלים לנגד עיניך. מצד שני, יש גם רגעים עצובים מאוד, שבהם המטופל דועך ואתה יודע שעשית כל שביכולתך, וגם שם אתה עומד לצידו ועושה הכל למענו".
שמעון קדוש (צילום: דוברות הדסה)
נשמה כחלק מהעבודה: "העבודה במיון דורשת איזון עדין ומתמיד בין רגישות וחמלה לבין אסרטיביות ומקצועיות, וכל זאת במטרה להעניק את המענה הטוב ביותר לחולים ולפצועים שלנו. אנחנו נמצאים בהרבה רגעים קשים ומורכבים בחדר המיון. לא פעם אנחנו מטפלים בחולים שמצבם קריטי, מבצעים החייאות וקולטים פצועי טראומה, ובכל אותם רגעים אנחנו שם עבורם במאה אחוז".
איך זה לעבוד בהדסה? "לעבוד בהדסה זו זכות גדולה. זה מקום שכיף להגיע אליו בכל בוקר מחדש, לפגוש את השותפים והקולגות שעובדים איתך כתף אל כתף, מתוך עזרה הדדית ושיתוף פעולה אמיתי. "לשמחתי, בורכתי במנהלות ובאחראיות מדהימות, שיוצרות סביבת עבודה נעימה, עוטפת ומזמינה".
ד"ר ברוריה רקח: רוקחת קלינית במערך הקרדיולוגי בהדסה עין כרם
ד"ר ברוריה רקח משמשת זה 17 שנה רוקחת קלינית במערך הקרדיולוגי של הדסה, ובמקביל מחלקת את זמנה בין בית החולים לבין האוניברסיטה, שם היא עוסקת בהוראה ובמחקר. היא נשואה לרופא ילדים ואם לשישה.
"מרבית האנשים לא באמת יודעים מהי רוקחות קלינית, וחושבים שרוקח הוא רק האדם שהם פוגשים בבית המרקחת ומוסר להם תרופות", היא אומרת. "אבל רבים מהרוקחים כלל אינם עובדים מאחורי הדלפק. אני התמחיתי בקרדיולוגיה, והתפקיד שלי הוא לעקוב אחר המטופל ולוודא שהוא מקבל את הטיפול התרופתי הנכון ביותר.
"אני בודקת שאין התנגשויות בין התרופות שהוא מקבל בבית החולים לבין אלו שהוא נוטל בבית, מוודאת שהטיפול ניתן בצורה נכונה, עוברת על מכתבי השחרור, משתתפת בביקורים במחלקות ומשוחחת עם המטופלים כדי להסביר להם על הטיפול שלהם, תמיד בסבלנות ותמיד בנועם ובהבנה שלא הכל מובן וברור בהתחלה. לפעמים מדובר ממש בעבודת בלשות, משום שלאחר השחרור מבית החולים המטופל הופך למעשה למנהל הטיפול של עצמו.
ד"ר ברוריה רקח (צילום: דוברות הדסה)
"העבודה שלי מתבצעת רבות מאחורי הקלעים, ולכן הופתעתי מעט מהבחירה בי. כשאני פוגשת סטודנטים לרפואה, אני מסבירה להם שהעבודה של רוקח קליני היא עבודה סיזיפית ואפורה לכאורה, אבל אני מאוד אוהבת אותה. רואים את החשיבות הקריטית שלה, במיוחד במקרים שבהם אנחנו מחדדים עבור מטופל את הטיפול התרופתי".
נשמה כחלק מהעבודה: "העבודה שלי נמשכת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ותמיד יש טלפונים והתייעצויות גם בשעות הערב והלילה. אני סוג של 'מבקר המדינה' של המחלקה; מעירה, מתקנת ומחדדת, והצוות שאני עובדת איתו פשוט מדהים. יש בינינו שיתוף פעולה מלא. כולם מתייעצים, מקבלים הערות, כשהמטרה של כולם היא לעזור. לא להסתיר ולא לחפות על טעויות. בעבודה שלנו יש הרבה מאוד נשמה, הרבה עשייה למען המטופל ואני מאוד אוהבת את מה שאני עושה".
איך זה לעבוד בהדסה? "העבודה בהדסה נעימה מאוד. יש כאן גיוון אנושי והאווירה טובה. אני מרגישה שאנחנו מצליחים באמת לשים את המטופל במרכז. כל מה שאינו רלוונטי נשאר בצד, והבריאות של המטופל היא הדבר היחיד שחשוב".
תהילה גפן: אחות במחלקה הנוירולוגית בהדסה עין כרם
תהילה גפן, בת 26, נשואה ואם לילדה קטנה, עובדת בבית החולים הדסה מאז שנת 2024. את דרכה החלה במרפאת הרדיותרפיה, שם ליוותה מטופלים אונקולוגיים העוברים הקרנות, ובהמשך עברה למחלקה הנוירולוגית. עבורה, מקצוע האחיוּת הוא הרבה מעבר לטיפול רפואי. זו היכולת להיות שם עבור המטופלים ברגעים המורכבים ביותר בחייהם.
"להיות אחות זה להיות שם בשביל המטופלים ברגעים הקשים ביותר שלהם", היא אומרת. "לא פעם אני מגיעה למשמרת ופוגשת מטופלים שכבר אושפזו בעבר, ולעיתים יש מטופלים שקשה להם מאוד. התפקיד שלי הוא לעצור לרגע ולראות אותם באמת; להבין שמולי עומד בן אדם שזקוק למישהו שיקשיב לו וידבר איתו בגובה העיניים, הרבה מעבר ל'בוקר טוב' ולחלוקת התרופות.
"לפעמים אני מרגישה שהחלק החשוב ביותר בעבודה הוא דווקא לצאת מאזור הנוחות שלנו. לדבר, לשתף, לומר מילה טובה. כשמטופלים שומעים שגם אני אימא, זה מעניק להם תחושת נורמליות והבנה שאני בן אדם בדיוק כמוהם, ולא רק אשת צוות שבאה לטפל בהם. החום, הלב והאכפתיות חשובים להם לא פחות מהטיפול הרפואי עצמו".
תהילה גפן (צילום: דוברות הדסה)
נשמה כחלק מהעבודה: "הופתעתי מאוד כשקיבלתי את הפרס, בעיקר משום שאני אחות צעירה יחסית. המטופלים והתחושה הטובה שאני מצליחה להעניק להם חשובים לי מאוד. גם כשאני חוזרת הביתה בסוף היום, אני לא שוכחת את העבודה. אני חושבת על המטופלים ומחפשת כל הזמן דרכים להשתפר.
"אני משתדלת תמיד להעניק טיפול מקיף ומסור. אם אני מבחינה בפצע ברגל של מטופל, אבדוק אותו מיד. אני אציע כוס קפה ואשאל אם הוא זקוק לדבר נוסף. לא פעם אני נשארת עוד כמה דקות במהלך המשמרת רק כדי לשבת, לשוחח עם המטופלים, להקשיב להם ולהעניק להם תשומת לב מלאה. אני אוהבת מאוד את העבודה שלי ורואה בה שליחות. אני לומדת בכל יום מחדש ושואפת להתקדם ולהיות אחות מקצועית וטובה עוד יותר".
איך זה לעבוד בהדסה? "הדסה היא בית עבורי, במלוא מובן המילה. גדלתי בתוך בית החולים הזה. אימא שלי היא אחות בטיפול נמרץ בהדסה כבר 34 שנה, אחותי הקטנה היא סטודנטית לסיעוד כאן, וגם סבתא שלי הייתה אחות. לכן, כשסיימתי את הלימודים, לא יכולתי בכלל לחשוב על מקום עבודה אחר.
"מבחינתי, להגיע למשמרת זה כמו להגיע הביתה ולהרגיש חלק בלתי נפרד מהמקום. אני אוהבת את הצוות שאני עובדת איתו. זהו צוות מדהים, חם ואכפתי. תענוג להגיע למקום עבודה שבו לכולם אכפת זה מזה, וכולם רתומים לעזור ולתמוך. לצד החמימות האנושית, אני מעריכה מאוד את המקצועיות ואת הרמה הרפואית הגבוהה של הדסה, ועבורי זו זכות גדולה להיות חלק מהמקום הזה".
רוצים להישאר מעודכנים?
פרופ' איתי פרץ: מומחה להחלפת מפרקים בהדסה הר הצופים
בחודש דצמבר הקרוב יציין פרופ' איתי פרץ תשע שנים כרופא בכיר בהדסה. פרופ' פרץ, בן 52, נשוי ואב לשלושה, עוסק בתחום החלפת המפרקים, ולדבריו, אין מקצוע שהיה מעדיף על פני הרפואה.
"יש לי את המקצוע הכי טוב בעולם", הוא אומר. "זהו מקצוע מעניין ומרתק, שמשלב בין עבודה כירורגית בחדר הניתוח לבין מפגש עם מטופלים במרפאה. זה מקצוע מכובד, אבל יותר מכל, אני מרגיש שאני עוסק כל היום במצוות. אתה עוזר לאנשים, מדבר איתם, מעניק להם מענה, גם אם זריקה או כדור, שולח לפיזיותרפיה, מנתח ומרפא אותם.
"העיסוק הזה מחייב אותך לשמור כל הזמן על מצוינות, כי בסופו של דבר מדובר בדיני נפשות. כשעוסקים בדיני נפשות אסור לזלזל. טעות אחת עלולה לגרום לאדם לסבול מכאבים במשך 30 שנה, וזה דבר נורא ואיום. לכן אתה נשאר תמיד על קצות האצבעות, ממשיך ללמוד ולהתפתח. כשאתה מסייע לאנשים שכואב להם, שמתקשים ללכת וסובלים בכל צעד, והמטרה שלך היא לשפר את מצבם – זה מה שהופך את המקצוע הזה למקצוע הטוב בעולם".
פרופ' איתי פרץ (צילום: דוברות הדסה)
נשמה כחלק מהעבודה: "מאחר שבגילי אני כבר לא עושה מילואים, כשהחלה המלחמה התנדבתי יחד עם חבר לטפל בלוחמים. מבחינתי, זו אולי פסגת העשייה המקצועית שלנו. כשאני מטפל בפצוע שקם בבוקר והלך להילחם כדי להגן עליי, על אשתי ועל ילדיי, הטיפול בו הוא הדבר הכי גבוה שאני יכול לעשות. בסופו של דבר עשיתי כ-200 ימי מילואים, ואני לא מרשה להם להודות לי. אני אומר להם שאני הוא זה שצריך להודות להם, כי הם הגיבורים האמיתיים".
איך זה לעבוד בהדסה? "זה תענוג גדול. אני מרגיש שזה אחד המקומות הטובים ביותר בישראל ובעולם כולו. אני תמיד אומר שיש לי את העבודה הכי טובה בעולם, ולא רק בגלל התפקיד, אלא גם בגלל מה שאני מקבל בחזרה. הנהלת הדסה מעניקה לך את כל הכלים ורוצה רק לסייע. הכל קם ונופל על אהבת האדם ואהבת המטופל, והדסה תומכת בכך. בכל פעם שאני מגיע עם רעיון שמבוסס על טובת המטופל, אני יודע שאקבל גיבוי. זה מקום מצוין מבחינה אישית ואנושית, ומצוין גם מבחינה מקצועית ורפואית, ובוודאי בתחום האורתופדיה והחלפת המפרקים.
"אני מאמין שבסופו של דבר הכל מתחיל בחינוך. הפרס הזה הוא בראש ובראשונה תודה לאבי ז"ל ולאמי, שתיבדל לחיים ארוכים. אחרי שבגרתי והקמתי בית משלי, הוא שייך גם לאשתי הצדקת ולילדיי. לפעמים, כשאני שוכח, הם מזכירים לי למה אני עושה את כל זה. זהו חינוך של 'ואהבת לרעך כמוך', ואני שמח מאוד להיות רופא בהדסה".
גלית מויאל: מזכירת אשפוז יום פנימי בהדסה עין כרם
גלית מויאל, בת 32, נשואה ואם לשלושה ילדים, עובדת בבית החולים הדסה זה כשמונה שנים, רובן במחלקת אשפוז יום פנימי. מבחינתה, התפקיד שלה אינו מסתכם בטפסים, תורים וביורוקרטיה, אלא בליווי אנשים ומשפחותיהם באחת התקופות המורכבות ביותר בחייהם.
"במרבית שנותיי בהדסה אני עובדת במחלקת אשפוז יום פנימי", היא מספרת. "אני מקבלת את החולים בבוקר, ומהות התפקיד שלי היא להבין את אופי הטיפול שהם עומדים לעבור, לדעת למה הם זקוקים, אילו תרופות הם צריכים, ולדאוג לכל האישורים והביורוקרטיה, כדי שהכל יתנהל כשורה והם לא ירגישו אבודים.
"החולים ובני משפחותיהם נמצאים בעיצומו של מסע. רובם אינם יודעים כיצד הוא מתחיל, איך הוא יסתיים ומה צפוי להם בדרך. השאיפה שלי היא להקל עליהם במסע המורכב הזה, לכן אני משתדלת לעשות את המקסימום כדי שיהיה להם נוח, נעים ובטוח.
"גם בני המשפחה הם חלק בלתי נפרד מהתהליך. אני מנסה לנווט אותם בין המחלקות השונות, למצוא עבורם את התורים הקרובים ביותר ואת הרופאים שהם זקוקים להם, וכל זאת במטרה שיטורטרו כמה שפחות".
גלית מויאל (צילום: דוברות הדסה)
נשמה כחלק מהעבודה: "המטופלים שמגיעים לאשפוז יום הם בדרך כלל חולים שמתמודדים עם מצב כרוני קבוע ולכן חוזרים אלינו שוב ושוב. יש כאלה שמגיעים פעם בשבוע, פעם בחודש או אחת לשלושה חודשים, ויש מטופלים שמגיעים אפילו שלוש פעמים בשבוע. באופן טבעי, מערכת היחסים איתם הופכת לקרובה ומשפחתית מאוד. אני מסתכלת על המטופל הצעיר שמגיע אלינו כאילו היה אח שלי, ועל האישה המבוגרת כאילו הייתה אמא שלי. אני מבינה שהם זקוקים למישהו שיקשיב להם, יחייך אליהם ויעניק להם יחס חם ואנושי. הפרס הזה הוא החשוב ביותר בעיניי, משום שאנשים בחרו בי באופן אישי. הם נכנסו למערכת, הצביעו וכתבו מילים טובות. זה מרגש מאוד ומחמם את הלב".
איך זה לעבוד בהדסה? "התפקיד שלי, והעבודה במחלקות האשפוז בכלל, הם שליחות לכל דבר ועניין. מעבר לקביעת תורים ולצדדים הטכניים, לעבודה שלנו יש משמעות אדירה ואני שמחה שזה מתרחש עבורי בהדסה. זה המקום שבו אנחנו פוגשים אנשים ברגעי הקושי והמשבר שלהם, ולנו בהדסה יש תפקיד משמעותי מאוד. כל אנשי הצוות – מזכירה, אחות ורופא – צריכים לגלות אנושיות ולעשות את המיטב עבור המטופלים, ואני מרגישה שכך אני פועלת ביומיום. אני עובדת עם הצוות הטוב ביותר שיש. אנחנו מסייעים האחד לשני, ומבחינתי הדסה הוא בית החולים הטוב והמקצועי ביותר".
מחמוד ג'בר: טכנאי צנתורים במערך הקרדיולוגי בהדסה הר הצופים
מחמוד ג'בר, בן 29, עובד בשנתיים האחרונות במערך הקרדיולוגי של הדסה, בעין כרם ובהר הצופים. עוד קודם לכן השלים בבית החולים את תקופת הסטאז' שלו, וכיום הוא משמש טכנאי צנתורים.
"תפקידו של טכנאי רפואי הוא להכין את המכשור בחדר הצנתורים ולוודא את תקינותו המלאה", הוא מסביר. "זה כולל תיאום של הציוד הנדרש, סיוע לרופא המצנתר במהלך הפעולה והבדיקות, וידוא שכל המערכות מוכנות ופועלות בזמן אמת, והפעלה שלהן מחדר הבקרה כדי להבטיח שהכול יתנהל בצורה בטוחה ותקינה".
מחמוד ג'בר (צילום: דוברות הדסה)
נשמה כחלק מהעבודה: "בכל יום כשאני מגיע לעבודה, אני מגיע מתוך תחושת נתינה. אני משתדל לעזור לאנשים שמגיעים למחלקה שלנו, ולא רק בהיבט הטכני של הצנתור, אלא גם באמצעות שיחה, הקשבה ותמיכה. מטופלים שמגיעים לצנתור נמצאים בדרך כלל בלחץ ובחרדה גדולה לפני הפעולה. אני ניגש אליהם, משוחח איתם ומסביר להם שהם נמצאים בידיים טובות ושנעזור להם בכל מה שהם צריכים. אני גם תמיד שמח לסייע לאנשי הצוות האחרים במחלקה. האנשים שמגיעים להתאשפז בהדסה מרגישים מיד שיש מולם אדם שבא לעבוד מכל הלב, ושבאמת אכפת לו מהם באופן אישי".
איך זה לעבוד בהדסה? "אני אוהב מאוד לעבוד בהדסה. זהו מרכז רפואי גדול, מוביל ומתקדם, שיש בו אנשי מקצוע מצוינים, שטובים מאוד בעבודתם. המצוינות הזו באה לידי ביטוי לא רק ברמה המקצועית, אלא גם ביחס האנושי והחם כלפי הקולגות וכלפי המטופלים. אני מגיע בכל בוקר לעבודה בשמחה ובחיוך, ואוהב מאוד את מה שאני עושה".
לינוי דהן: מזכירת מנהלת המחלקה לרפואה דחופה (מיון) בהדסה הר הצופים
לינוי דהן, בת 39, נשואה לאורון ואם לשלושה ילדים, עובדת בבית החולים הדסה זה 12 שנים. את דרכה החלה במערך קבלת החולים, בהמשך עברה למחלקה לרפואה דחופה (המלר"ד), וכיום היא משמשת מזכירתה של ד"ר שאדן סלאמה-יוסף, מנהלת המחלקה.
"העבודה לצד ד"ר סלאמה-יוסף היא הרבה מעבר לתפקיד פקידותי רגיל, משום שהיא עצמה אישה של עשייה בלתי פוסקת", היא מספרת. "במסגרת התפקיד אני מסייעת לה בקידום מחקרים, מנהלת את הגזברות ומלווה באופן אישי את הסטודנטים בפקולטה לרפואה. אני אחראית על כל המערך האדמיניסטרטיבי ודואגת לכל מה שחסר להם. הסטודנטים תמיד אומרים שאנחנו המחלקה היחידה שדואגת להם מא' ועד ת'".
נשמה כחלק מהעבודה: "אני רואה את עצמי בכל אדם שמגיע למחלקה, בין אם זו אימא מודאגת, סטודנטית בתחילת דרכה או רופא. אני תמיד שואלת את עצמי איך אני, לינוי, הייתי רוצה שהאדם שיושב מולי יתייחס אליי ויגיב לדבריי. אני אדם רגיש מאוד, ולכן קשה לי כשאנשים לא מחייכים בחזרה או כשאני פונה למישהו בנעימות והוא משיב בצורה לא יפה. במצבים כאלה אני מציבה לעצמי מראה ומנסה להיכנס לנעליים שלהם. אני מנסה להבין את הכאב של ההורה, את הלחץ של המטופל או את החשש של הסטודנט שמגיע ביומו הראשון ולא ממש יודע איך הדברים עובדים.
לינוי דהן (צילום: דוברות הדסה)
"הגישה שלי מושתתת קודם כל על מתן השירות הטוב ביותר. העבודה בהדסה היא שליחות עבורי, והמוטו שמלווה אותי הוא להעניק ולעזור. התפיסה הזו מלווה אותי גם בחיי הפרטיים. אני מייצגת את הדסה בכל מקום שבו אני נמצאת, וכשאנשים יודעים שאני עובדת כאן, הם פונים אליי מיד בבקשות לעזרה. גם אם הנושא אינו קשור למחלקה שלי, תמיד אעשה הכול כדי לסייע".
איך זה לעבוד בהדסה? "אני מגיעה בכל בוקר לעבודה עם חיוך על הפנים. גם בימים שבהם הבוקר בבית היה פחות פשוט, אני נכנסת בשער עם אנרגיות טובות, אומרת בוקר טוב למאבטח, לעובדי הניקיון ולאיש המודיעין. ברגע שאני פוסעת פנימה, אני עושה את הסוויץ' בראש. נכנסתי למקום שאני גאה לעבוד בו, מתוך תחושה שבאתי לעשייה אמיתית ולא רק לעוד יום עבודה. אני עובדת מול מטופלים, רופאים וצוותים מגוונים, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, מקבלים ממני את היחס המקצועי, המלא והמסור ביותר".
תגובות