משה ליאון בכותל המערבי (צילום: ארנון בוסאני)
משה ליאון בכותל המערבי (צילום: ארנון בוסאני)

האביב, הפריחה ואופטימיות מלאה בתקווה

מיוחד לפסח - ראש העיר משה ליאון בטור אישי לחג: נזכור שאנחנו עם אחד, שיחד עבדנו אבל יחד ניצחנו ויצאנו לחירות. ומי יתן שבשנה הבאה, נחגוג עם החטופים, בירושלים הבנויה

פורסם בתאריך: 11.4.25 16:02

"שמחה רבה. שמחה רבה. אביב הגיע פסח בא". ככה, פשוט ככה אני זוכר את החג. זה השיר ששרתי כילד, מיד אחרי פורים.

אני זוכר את אמא שלי, ממחרת הפורים, מתחילה לנהל את המבצע הגדול של הניקיונות. את הטיפוס אל המדפים להוריד ספרים ולאבק אותם. תמיד תהיתי איך הגיע לשם החמץ, מי שם אותו שם?

מזג האוויר החל להיות נעים. החורף נסוג מפני האביב ולנו הילדים כבר היה מותר ללבוש מכנסיים קצרים, לטייל בשדה ולחכות לחופש שהנה הוא כבר בא. יחד עם האביב הוא בא. מנער את אפרוריות החורף וממלא אותנו באור שמח. בימים ההם, המתנתי למכנסיים שאימא תפרה לי. קצרים ועם כיסים, על מנת שיהיה מקום לשים בהם אגוזים.

שטח הבית שבו היה מותר לנו לשחק ולאכול הלך והצטמצם, אבל זה היה מרגש. חיכינו למצות, לכלים המיוחדים שיצאו מארון נסתר, כלים מיוחדים של פסח. יחד איתם הגיע זיכרון הטעם והריחות המיוחדים של החג. הכל שונה. הכל מיוחד. הכל ממתין לליל הסדר.

איכשהו, כילד קטן, הבנתי שקשה לאימא ולבוגרים בכלל העיסוק בחג הקרב, בהכשרה ובניקיון, אבל זה לא היה כל כך ניכר, כי הנה נגיע לפסח, לחג האביב, חג המצות חג חרותנו.

ולי כילד זה היה חג האפיקומן. אותה פיסת מצה חבויה בתוך מגבת שתלמד אותי מסחר מהו ותביא עימה מתנה. לפחות שבוע לפני הסדר התחלתי לגלגל במוחי את כל המקומות שבהם עשויים להחביא את האפיקומן, איך אהיה הראשון למצוא אותו, ואיזו מתנה אדרוש.

ואז, בדיקת החמץ. אבא הולך לכל פינה בבית, ומחפש חמץ. חמץ שאימא הטמינה עטוף בנייר עיתון. אני זוכר עדיין, כאילו היה זה היום, את החשש שלי והחרדה: מה יקרה אם הוא לא ימצא את כל החמץ? ומה יקרה אם חלילה אחת השקיות תיפתח והכל יתמלא בחמץ. הייתי בטוח שאימא הכינה מפה של ה"המטמון" וספרה. ובכל זאת, הייתי מלא חיל ורעדה. ובבוקר המחרת, אחרי בית הכנסת, יש לבער את החמץ. מיד אחרי ארוחה קלה, בעצם מחוץ לבית, הלכנו לשרוף את החמץ שנותר, יחד עם השקיות שמצאנו אתמול, לאורו של נר חלב מיוחד. מסביב הכל עשן וריח. משפחות משפחות יצאו השכנים, כל משפחה והחמץ שלה וחיפשו פינת שדה לשרוף בה ולבער.

 

 

בימים ההם, כבר התחילה ההגדה ב"ה" לחלוף בראשי. דמיינתי את פרעה הרשע ואת היהודים הסובלים. את העבדים שנאלצים לבנות ערים מסכנות (לא הבנתי למה הערים מסכנות ולא העבדים). אבל ידעתי שיש לזה סוף  טוב. יגיעו דם וגם  צפרדע, דבר ושחין ולבסוף גם מכת בכורות. והטוב ינצח. אנחנו נהיה חופשיים. נברח ממצרים ונאפה מצות, ואימא תכין לנו מציות.

עכשיו במבט לאחור אני מבין טוב יותר את עם ישראל, אותנו ואת ההיסטוריה שלנו. בכל דור ודור, יש פרעה ויש חמץ, בכל דור ודור, יש חורף שמסתיים בפורים ויש אביב שמביא עמו את חג הפסח. את השחרור ואת התקווה. וההגדה ב"ה, הזאת, מזכירה לנו את העובדה שהיינו עבדים ויצאנו לחופשי, מעצימה את חשיבות החופש והחירות, מסייעת לנו לעמוד על שלנו, לקוות, לייחל ולנצח. כמו שההגדה אומרת: 'והיא שעמדה. היא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא חד עמד לכלותינו'. אבל הכל מסתיים באופטימיות, בתקווה ובביטחון שיבוא אביב ותבוא פריחה. חג הפסח הוא החג המעצב שלנו, החג שמגיש לנו את יציאת מצרים והיציאה לחירות. החג שהביא לנו את התפילין ואת המזוזה, את הניקיונות ואת השמחה. את האביב ואת הפריחה, את האופטימיות המלאה בתקווה.

שמחה גדולה. שמחה גדולה. אביב הגיע פסח בא. בואו נתפלל כולנו ביחד, שהפריחה והאביב יביאו עימם את החירות ואת החופש לאחיותינו ואחינו, כמו שהביאה לאבותינו ולנו לפנינו. בכל דור ודור. בואו נזכור שאנחנו עם אחד, שיחד עבדנו אבל יחד ניצחנו ויצאנו לחירות. שאנחנו עם שלנצח יחפש את האביב ולא יוותר על החופש ועל הפריחה. ומי יתן שבשנה הבאה, נחגוג עם החטופים, בירושלים הבנויה. חג שמח.

 

תגובות

3 תגובות
3 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    כאילו אני כתבתי. אבל אני לא ראש עיר ולך נפלה הזכות גם להיות עיר ובמיוחד ראשהעיר הקדושה בעולם. ירושלים.
    אז. בבקשה שמור עליה אל תשתולל" עם הבינינים גורדי השחקים שמור על ציביונה של העיר.
    חג שמח!!

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר