סיפור של התמודדות, שיקום וניצחון אישי יוצא דופן נרשם היום (שישי) במרתון ירושלים, כאשר אביה, צעירה בת 27 מירושלים, עמדה על קו הזינוק כחלק מקבוצת ריצה ייחודית שהוקמה במרכז השיקום של הדסה הר הצופים, לאחר שעברה שבץ מוחי בגיל צעיר מאוד.
את קבוצת הריצה הקימה אילה הרסט, פיזיותרפיסטית במרכז השיקום בהדסה הר הצופים, במטרה להציב בפני המטופלים יעד מוחשי לשאוף אליו – יעד שמחייב התמדה, תהליך, ואמונה ביכולת האישית. בתוך זמן קצר הצטרפו לקבוצה עשרות משתתפים, בהם משוקמים שעברו פציעות או מחלות קשות לצד אנשי הצוות המטפל בהם. בין המשתתפים גם חיילים שנפצעו במהלך הקרבות ואזרחים הנמצאים בתהליכי שיקום.
אביה היא אחת מהם. בגיל 24, בשיא חייה, כאשר הייתה בעיצומם של לימודי סיעוד, חוותה שבץ מוחי פתאומי. בתוך זמן קצר היא מצאה את עצמה משותקת בחצי גופה, מאושפזת ומתמודדת עם מציאות חדשה ומיטלטלת.
"זה היה בין השנה השלישית לרביעית בלימודי הסיעוד שלי", היא מספרת. "הייתי בכנרת, הדרכתי בקייטנה. חברה טובה הייתה לידי כשזה קרה והנהלת החוף הזעיקה אמבולנס".
לאחר אשפוז של כחודש, הועברה אביה לשלושה חודשי שיקום אינטנסיביים במרכז השיקום של הדסה הר הצופים, תקופה שהפכה לדבריה לאבן היסוד של חייה החדשים. "עבדתי קשה מאוד", היא מספרת. "פיזיותרפיה אינטנסיבית, תרגול חוזר ונשנה של תנועות פשוטות לכאורה – לקום, ללכת, לאחוז, לייצב".
לדבריה, תהליך השיקום לא היה רק פיזי, אלא גם נפשי. "חלק בתוכי עדיין לא עיכל אפילו את מה שאני עוברת, את התפנית החדה שחוויתי בחיים", היא משתפת.
רוצים להישאר מעודכנים?
אחת מנקודות האור בתקופה זו הייתה התמיכה שקיבלה מהצוות הרפואי. "כל אנשי הצוות בהדסה היו איתי לכל אורך הדרך", היא מספרת. "תהליך השיקום לאחר שבץ מוחי כולל ליווי רב-תחומי של פיזיותרפיסטים, רופאים, צוות סיעודי, קלינאי תקשורת וליווי רגשי, ובמקרה שלי, השילוב בין מקצועיות, התמדה ואמונה ביכולתה היה גורם מכריע".
גם המשפחה מילאה תפקיד מרכזי. "המשפחה שלי הייתה שם בשבילי", היא מדגישה. “במצבים כאלה, הידיעה שאינך לבד, שמישהו מאמין בך גם כשאת מתקשה להאמין בעצמך, היא כוח מניע".
הדרך משיתוק בחצי גוף לריצה למרחקים ארוכים אינה מובנת מאליה, אך אביה בחרה להרחיב את גבולות האפשרי. עבור רבים, המרתון הוא יעד ספורטיבי, אך עבורה הוא סמל. "זה ניצחון מדהים", היא אומרת. "לא רק ניצחון על מחלה, אלא על הפחד, על חוסר הוודאות, על המחשבה שהגוף כבר לא יאפשר לי לחלום בגדול".
היא מודה כי ייתכן שאלמלא השבץ לא הייתה מגיעה לריצה. "אם לא הייתי עוברת את השבץ, כנראה שלא הייתי רצה היום", היא אומרת בכנות. "זה דירבן אותי לעשות משהו שלא חשבתי שאעשה".
עבור אביה, הריצה אינה רק פעילות גופנית, אלא ביטוי לשליטה מחודשת בגוף. בכל צעד היא מוכיחה לעצמה שהשיתוק אינו מגדיר אותה, ובכל קילומטר היא חוצה גבול נוסף שהציבה לעצמה, בדרך חזרה לחיים.
תגובות