יום ירושלים ה־58.
ברחובות – דגלים, שירים, תפילות.
אבל אצל משפחות החטופים והשבויים – רק שתיקה כבדה.
58 חטופים עדיין מוחזקים בעזה.
58 א.נשים שיום אחרי יום, שעה אחרי שעה – ממתינים למישהו שיזכור, שיפעל, שיחזיר.
58 אימהות – כן, בדיוק 58 – לא מצליחות להירדם בלילה.
חלקן לא יודעות אם יקיריהן עוד בחיים.
חלקן איבדו את הקול. את התקווה. את עצמן.
אני כותבת את המילים האלה מדם לבי.
אני דודתו של אופיר אנגל, שהיה חטוף 54 ימים.
ואני גם אחות שכולה של יאיר אנגל ז"ל – לוחם שייטת 13.
אני יודעת מהו כאב שאין לו סוף.
אני יודעת מה זה לקוות לנס, ומה זה לקבל בשורה שאין ממנה חזרה.
ואני שואלת, בקול רם וברור:
כמה עוד חיילים ימשיכו ליפול – לפני שהממשלה תעצור ותשאל את עצמה:
האם המבצע הזה, שכולנו משלמים עליו בדם – אכן מקרב את השבת החטופים?
כי נכון להיום, בכל יום נוסף של מבצע, בכל יום שבו החטופים לא חוזרים – מתווספים שמות נוספים לרשימת החללים.
לוחמים אמיצים, בני טובים, שנפלו בגבורה – כדי להשיב את אחיהם.
העם כולו חב להם חוב שאין לו כפרה.
אני שולחת מכאן חיבוק עמוק, אוהב, למשפחות השכולות שיקריבו את היקר מכול.
הלב של כולנו איתכם.
אבל גם השאלה – מה הלאה?
וזה חשוב לומר: זה לא עניין פוליטי.
זה לא ימין ולא שמאל.
זה לא הפגנה ולא מחאה.
זה הבסיס הכי פשוט של מדינה:
שכשאזרחיה או לוחמיה נחטפים – היא עושה הכול כדי להשיב אותם.
הכול.
רוצים להישאר מעודכנים?
ביום ירושלים הזה, אני לא מבקשת כלום.
אני דורשת.
מהממשלה. מהמנהיגים. מכל מי שיכול – וחייב – לקבל החלטה.
תחזירו את החטופים.
לא מחר. עכשיו.
לא ייתכן שמדינה כמו שלנו – עם ערכים, עם צבא חזק, עם עם כזה מדהים – תמשיך לעצום עיניים.
ואם המשפחות כבר לא מסוגלות לצעוק – אנחנו צריכים לצעוק בשבילן.
אם הן כבר לא מצליחות לעמוד – אנחנו חייבים לעמוד איתן.
אסור להשאיר את 58 המשפחות האלה לבד.
זה הרגע שלנו כחברה – לצאת, להתייצב, להיאחז זו בזה.
להזכיר לממשלה – אבל גם לעצמנו – שכולנו יחד.
רק כש־58 החטופים יהיו שוב בחיק משפחותיהם, רק אז נוכל לומר בלב שלם:
ירושלים שלנו באמת מאוחדת.
- הכותבת היא יעל אנגל ליצי, דודתו של אופיר אנגל שהיה חטוף בעזה במשך 54 ימים, ואחות שכולה של יאיר אנגל ז"ל לוחם שייטת 13
תגובות