בחודשים האחרונים קמה בירושלים יוזמה יוצאת דופן. שלושה מהברים הוותיקים והאהובים בעיר, בירתנו, הגלן והראביט הול, עמדו בפני סגירה לאחר שהבעלים, לאון שוורץ, הודיע שהוא פורש מחיי הלילה. בתגובה, קבוצה של ירושלמים החליטה לקחת את גורל המקומות לידיים. הם מקימים קואופרטיב, מיזם קהילתי שבו כל אחד יכול לרכוש מניה בסכום סמלי של חמש מאות שקלים ולהפוך לשותף פעיל בהמשך הדרך. עד כה הצטרפו כבר מאות חברים, והמיזם מתקרב לגיוס הסכום הדרוש להפעלת הברים מחדש במודל שיתופי.
אני מודה. הנטייה הטבעית שלי היא קפיטליסטית. אני מאמין ביזמות, בבעלות פרטית, בתמריצים כלכליים. אני רגיל לחשוב על עולם שבו יוזמה פרטית ולקיחת סיכון הם המנוע של התקדמות. ככה אני עובד, ככה אני משקיע, ככה אני חושב. אבל יש רגעים שבהם כל זה מרגיש פתאום קטן מדי מול מה שבאמת חשוב.
כששמעתי על סגירת שלושת הברים הירושלמיים האלו הבנתי שזה רגע כזה. שלושה מקומות שהפכו כבר מזמן לסמל של תרבות בילוי אחרת, פתוחה, סובלנית, אנושית. מקומות שבהם אתה יכול לפגוש את מי שאתה לא פוגש באף מקום אחר בעיר הזו. המקומות האלה מחזיקים את המרחב החילוני הירושלמי לא רק במובן של מקום לשתות בו, אלא במובן העמוק של מרחב נשימה.
ואז צצה היוזמה להפוך אותם לקואופרטיב. לא עוד רוכש פרטי שיבוא להציל את העסק, אלא שותפות קהילתית. מאות ירושלמים שקונים מניה, כל אחד לפי יכולתו, ויחד שומרים על משהו שהם אוהבים. כששמעתי את זה, משהו בי נפתח.
מפגש המתעניינים בקואופרטיב (צילום: באדיבות קואופרטיב הברים הירושלמי)
אני מצטרף ליוזמה הזו לא בגלל שהיא השקעה משתלמת במובן הפיננסי, אלא כי זו השקעה מסוג אחר. השקעה בזהות שלנו כעיר, בתחושת האחריות שלנו האחד כלפי השני. בעיניי, מודל קואופרטיבי יכול לעבוד דווקא משום שהוא מנצל את מה שטוב באנשים. את הרצון שלהם לקחת חלק, לא רק לצרוך.
בירושלים יש אנשים נפלאים. יצירתיים, אמיצים, חדורי תחושת שליחות, כאלה שלא מוותרים גם כשהכול נראה אבוד. הם מנהלים עמותות, יוזמות חינוכיות, גלריות, מאבקים אזרחיים. הם אלה שהופכים את העיר הזו למה שהיא. ולכן בעיני, אם יש מקום שבו קואופרטיב יכול להצליח, זה כאן. דווקא פה, בעיר שקשה לחיות בה אבל בלתי אפשרי לוותר עליה.
יואב גרוס
רוצים להישאר מעודכנים?
יש משהו כמעט פיוטי ברעיון הזה של שותפות בבעלות על פאב. הרי פאב הוא מקום של מפגש, של דיאלוג, של ערבוב. ואותו רעיון בדיוק עומד מאחורי קואופרטיב: אנשים שונים שמחזיקים יחד משהו משותף. אחד מביא כסף, אחד מביא זמן, אחד מביא רעיון, וכולם ביחד יוצרים משהו גדול יותר מהחלקים שלו.
אני יודע שזה לא פתרון קסם. גם מודל כזה דורש ניהול נכון, מקצועיות, אחריות. אבל הוא מביא איתו משהו שחסר בכלכלה הרגילה: רגש. מחויבות אמיתית. הרצון של בעל המניה הקטן לדעת שהמקום הזה לא רק קיים אלא משגשג. הרצון לדעת שאתה שותה במקום שגם אתה בנית.
אני לא רואה בזה ניסיון להילחם במציאות אלא דרך לשנות אותה מבפנים. אנחנו רגילים לחשוב שעסקים זה עניין של משקיעים, חוזים, מאזנים. אבל יש גם צד אחר לעסקים, צד שמחבר בין רווחיות לבין משמעות. אולי זו הכלכלה של העתיד, כזו שמבינה שערך קהילתי הוא לא ניגוד לערך כלכלי אלא חיזוק שלו.
אני מאמין שבעתיד הקרוב, כשהתיירים יחזרו לירושלים, הם יחפשו לא רק את האתרים הקדושים ואת הנוף, אלא את המקומות שבהם העיר באמת חיה. הם יחפשו שולחן עץ ישן עם פיינט בירה, מוזיקה טובה ואנשים עם ניצוץ בעיניים. והברים האלה יהיו מוכנים לקלוט אותם. הם יהיו שם בזכותנו, בזכות הקהילה שהחליטה לא לוותר.
כשאני חושב על ירושלים שאני רוצה לראות בעוד עשר שנים, אני מדמיין עיר שבה יוזמות כאלה מתרחבות. עיר שבה יש עוד קואופרטיבים, עוד עסקים קהילתיים, עוד אזרחים שמבינים שהעיר שייכת להם באמת.
בסופו של דבר, זה לא סיפור על אלכוהול או על כסף. זה סיפור על אחריות, על תקווה, על אהבה לעיר שקשה לאהוב לפעמים, אבל אי אפשר אחרת. ירושלים תמיד הייתה המקום שבו הכל קורה לאט, ואז פתאום בבת אחת. אולי הפעם, השינוי הזה באמת יתחיל מהבר.
- הכותב הינו תושב ירושלים אופטימיסט, בן 36, איש משפחה עם 3 ילדים. בעל קרן השקעות בסטרטאפים
אחד שמכיר
תותח! יוזמה מבורכת…
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
איך מצטרפים ?
שלמה
איך ניתן להצטרף ?