לא למותר לחזור ולהזכיר: החקירה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו נפתחה לאחר שלמשטרה זרמו ראיות על כמה וכמה מעשים חמורים שעשה. ראיות שהתחזקו בדברים שאמר נתניהו עצמו בחקירתו (למעשה הוא הודה בעובדות). לאחר מכן נדחו טענותיו המשפטיות בהליך השימוע. אז עשה היועץ המשפטי לממשלה הקודם את שהוא חייב והגיש את כתב האישום, אשר דווקא מעניק לנתניהו "הנחות סלב" לרוב ועוד טעות טקטית: במקום לפצל את האישומים לשלושה כתבי אישום שונים, הוגש כתב אישום אחד, עם עוד 3 נאשמים, אשר מכיל רשימה של לא פחות מ-333 עדים.
סנגורו דאז של נתניהו, שהבין מה צפוי, המליץ לו להגיע להסדר טיעון כדי למלטו מעונש מאסר. אלא שהתוצאה היתה הדבקת "קלון", ומכאן – סיום הקריירה הפוליטית שלו. לא הוא ולא בני משפחתו היו מוכנים להסכים עם כך.
כך יצא לדרך המשפט, שבפתחו הכריז (פעם נוספת): "לא היה כלום ולא יהיה כלום", והוסיף כי הוא "נחוש להוכיח את חפותו".
אם אכן "לא היה כלום"; אם אכן הראיות שהוצגו בפרשת התביעה לא הקימו בסיס להרשעה – היו סנגוריו מעלים טענת "אין מקום להשיב לאשמה". אלא שהם ידעו היטב שהשופטים – אלה שהרשו לעצמם להביע דעה שאין שוחד, ומכאן שדעתם היא שדווקא "יש הפרות אמונים" – יסלקו על הסף טענה זו וינמקו זאת בדרך שעלולה לשדר לאן פניהם. אותם סנגורים נמנעו מכך, והתוצאה היא שלמעשה הסכימו שראיות שהציגה התביעה דווקא מקימות בסיס להרשעה. מכאן נאלצו לפתוח בפרשת ההגנה בתקווה שאלה יערערו את טיבן ועוצמתן של ראיות התביעה, או אפילו יגברו עליהן.
עיקר העיקרים הוא עדותו של נתניהו. ככל שיימצא מהימן – בכל הנוגע לשאלה אם היה מודע או התכוון לבצע עבירות – אפשר שבית משפט יזכה אותו.
כל "משפטן בר דעת" היה חייב להבין שיקרה ההיפך. לשיטתי דווקא מוטב היה לו לא להעיד. אמנם סירוב להעיד יעמוד לחובתו, אך הסתבכות בשקרים חמורה אף יותר מבחינה משפטית. תשובותיו המביכות (לשון המעטה) במהלך חקירתו הנגדית סיבכו אותו עוד יותר. אז לא פסקו הבקשות לביטול ו/או לדחייה ו/או לקיצור של ישיבות בית המשפט, הכל כדי "לדחות את הקץ".
נתניהו רק הלך והסתבך ודווקא חיזק את יותר את סיכויי התביעה לגרום להרשעתו ומכאן המשיכו הוא וסנגוריו לחפש רעיונות כיצד "לסלק את המשפט" מדרכו.
דווקא קיימת דרך משפטית לעצור משפט תוך כדי ניהולו – דהיינו להגיש "בקשה לעיכוב הליכים". אלא שבקשה זו היא בסמכות בלעדית של היועצת המשפטית לממשלה ובכפוף לתנאים מוקפדים משלה. מעבר לכך שאין סיכוי שהיועצת המשפטית לממשלה היתה אפילו "חולמת" לפעול כך, סנגוריו הבינו היטב שהתנאים לבקשה מעין זו – לא מתקיימים.
אז צץ הרעיון לגרום לביטול המשפט בדרך של "חנינה". מדובר ברעיון עוד יותר "מצחיק" מבקשה לעיכוב הליכים, אך נתניהו כבר מזמן לא מתבייש מכלום. זה החל בסוג של "דאחקה" מאת נשיא ארצות הברית שהרשה לעצמו להתערב בעניינים משפטיים של מדינה ריבונית ו"הציע" לנשיא המדינה "למה שלא תעניק לו חנינה ?".
הנשיא, במקום שלפחות יעשה תנועת ביטול בידו על מעשה בל ייעשה זה, "התגלגל מצחוק" משל כאילו מדובר בבדיחה. טראמפ, שגם הוא נעדר כל בושה או כבוד למדינה ריבונית, המשיך ללחוץ על הענקת חנינה, בין בדרכים ישירות ובין בעקיפות. כהמשך לכך, מיהרו סנגוריו לפרסם ברבים מכתב המתיימר להיות "בקשת חנינה". את זה עשו עוד בטרם שוגר המכתב למחלקת החנינות במשרד המשפטים; לפני שעבר את הפרוצדורה המתאימה בטרם הגעתו לשולחן הנשיא, ובניגוד גמור לנוהל במחלקת החנינות של הנשיא שלפיו כל בקשת חנינה שמוגשת תוך כדי ניהול משפט – מסולקת על הסף ו"מוחזרת לשולח".
עו"ד קובי קמר, www.kamarlaw.co.il
רוצים להישאר מעודכנים?
זאת ועוד: המילה "חנינה", שמשמעה הוא בקשה מהנשיא "לרחם עליו" אפילו לא נכתבה. נתניהו מתבייש לבקש רחמים. עוד לא מתקיים התנאי ההכרחי והבסיסי בבקשת חנינה, דהיינו שהמבקש חייב להיות מוגדר "עבריין" ואז להוכיח מצב אישי קשה אשר מצדיק "לרחם עליו", בין בביטול מאסר ובין מחיקת הרשעה וכדומה.
נראה שהכוונה היתה להסתמך על התקדים האומלל שבו הוענקה חנינה ב"פרשת קו 300" לאלה שעדיין לא הורשעו. אלא שאלה הודו בביצוע העבירה, ומכאן שניתן היה לכנותם "עבריינים" דה פקטו. בנוסף, לאחר מכן נשאו בהשלכות הנוגעות לאלה שביצעו עבירה שיש עימה קלון. איש מהם לא יכול היה לשרת במשרה ציבורית וטעם רב לדבר.
מכאן ברור שפרסום "מכתב החנינה" נועד "למכור לוקשים" לציבור תומכיו. בהתאם לתוכנית זו מיהר גם נתניהו עצמו "להסביר לציבור" מדוע מוצדק להיעתר לבקשה זו.
ה"הנמקה" לבקשה באותו מכתב משמעה הוא שדווקא נתניהו הוא זה "שעושה טובה לציבור": בתמורה לחנינה (הכל אצלו זה "תן וקח") הוא "מתחייב" "להחזיר טובה", דהיינו – יפעל להצלת המדינה מהמשבר העמוק שבו היא נתונה. הוא רק שכח שהוא זה אשר יצר בעצמו כל משבר אפשרי ולא חדל לרגע מלהעמיק. בצד זה – וזה המשתמע הברור ממסר זה – קיים גם "צד שני למטבע": הלכה למעשה נתניהו מאיים, ככל שלא תוענק לו החנינה – הוא ימשיך לעשות את מה שהוא עצמו מבין שהוא מעולל למדינה ולחברה. למעשה אומר נתניהו לנשיא: "תן לי – ואתן לך". ואלה שני עובדי ציבור הבכירים ביותר.
המסר לתומכיו אכן פעל: אלה כבר פתחו בהפעלת לחצים משל עצמם על מוסד הנשיאות כדרך מסתמנת לגרום לכך שזה "ייכנע" ויעניק את אותה "חנינה".
לא בכדי היו שכינו זאת "סחיטה באיומים".
"ניחא" נתניהו וחבר מרעיו, אבל אי אפשר לסבול את מה שעשה הנשיא: "להסביר" שבבוא העת "ישקול בכובד ראש" את הבקשה. כב' הנשיא, משפטן בעצמו, בוודאי יודע שהתנאים המקדמיים כדי לדון בכלל בבקשת חנינה לא מתקיימים, וגם שנתניהו כבר מכריז שלעולם לא יודה. מכאן – מוטב היה שלפחות "ישתוק". אם בכל זאת מצא "ללהג", מתחייב היה שיגיד שממילא בקשה כזו תסולק על הסף משום שאינה מקיימת את התנאים המקדימים ההכרחיים כדי בכלל לדון בה. לא מופרך לחשוב שנהג בדרך זו מתוך חשש שנתניהו "יתרגז" ואז "יתחשבן איתו". או שמא כב' הנשיא מעז לחשוב "לעשות טובה למדינה" באמצעות "חנינה" שתחלץ את נתניהו מבור שחפר לעצמו.
כך גרם הנשיא בעצמו לעוד נזק חמור לחברה: אותו מכתב "מכה גלים" ותורם עוד תרומה לשסע החברתי.
יתכבד כב' הנשיא ויעשה את שנדרש ממנו כדי להפסיק מייד את "מחול השדים" החדש מבית היוצר של נתניהו וחבר יועציו. את זה יעשה רק אם יכריז – ויפה שעה אחת קודם – שאפילו לא "ישקול" את הפנייה, אלא אם ולאחר שיתקיימו התנאים ההכרחיים הבסיסיים לשם "שקילת" הבקשה. ברוח זו פניתי אליו וכך דרשתי ממנו.
- הכותב הינו מומחה ירושלמי למשפט פלילי
ורד
כל מלה בסלע