אחרי הזום-אין על כחול לבן של בני גנץ שהתחיל באיחור לנהל קמפיין, ועל איתמר בן גביר שדוהר על סוס הקונצנזוס הישראלי, הגיע הזמן להפנות את ה"מבט מהבירה" לעבר המהלך שאמור היה להרעיד את הרחוב הערבי: איחוד המפלגות הערביות בהובלת חבר הכנסת מנסור עבאס.
על הנייר, מדובר במהלך של "שח" לממשלת הימין. אבל כשמסתכלים על הלוח, מבינים שהמהלך הזה רחוק מלהיות "מט". למעשה, מדובר בעוד יצירת מופת של פירוק והרכבה שמשאירה את ידם של בנימין נתניהו והליכוד על העליונה.
האיחוד הזה לא נולד מתוך תכנון אסטרטגי בחדרי ישיבות, אלא בלב הפגנה סוערת באצטדיון דוחא בסכנין בסוף ינואר האחרון. תחת הלחץ הציבורי והזעם על האלימות במגזר, חתמו ראשי המפלגות על מה שנראה כרגע יותר כמו הצהרת כוונות מאולתרת ופחות כהסכם איחוד רשמי. מדובר בבלוק טכני שנועד לצרכי המראה בלבד.
מובילי הקמפיין כבר מפנטזים על 17 מנדטים שיחסמו את גוש הליכוד, אבל הם שוכחים את הכלל הראשון במלכוד הפוליטי הישראלי: גם במקרה של תיקו פוליטי, מי שנשאר ראש ממשלת המעבר הוא בנימין נתניהו.
הסיפור המעניין באמת הוא מנסור עבאס. בארבע השנים האחרונות עבאס עשה מסלול מרשים ללב הקונצנזוס הישראלי. הוא הנפיק לעצמו "דרכון" של שחקן לגיטימי, ניהל מגעים בדרגים הגבוהים ביותר עם כולם: מנתניהו ועד בני גנץ ויאיר לפיד והוכיח שהוא רוצה להשפיע מבפנים.
אלא שבאיחוד הנוכחי, עבאס שרף לעצמו את הדרכון מול המצלמות. ברגע שהוא קושר את גורלו באופן רשמי עם מפלגות כמו בל"ד וחד"ש, הוא נועל את עצמו מחוץ למשחק הקואליציוני.
שום ממשלה ציונית לא תוכל לבלוע קואליציה שנשענת על בלוק שכולל את בל"ד. עבאס, שכל כך רצה לחזור לשולחן הממשלה, איבד את היכולת להיות לשון מאזניים. הוא הפך לראש רשימה גדולה, אבל מודרת.
השאלה האמיתית עבורנו היא האם המפץ הפוליטי הזה יצליח לעורר את הרחוב הערבי בירושלים. ההימור שלי? באצטדיון דוחה אולי הריעו, אבל בבית צפאפא ובשועפאט הקהילה הערבית נותרת אפטית לגמרי.
המועמדים בבחירות 2026 (אילוסטרציה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית AI)
רוצים להישאר מעודכנים?
החיים ברחוב הערבי הירושלמי מתנהלים ביקום מקביל לפוליטיקה הארצית. בבית צפאפא למשל, שכונה שחיה את המורכבות הישראלית-פלסטינית מדי יום, מרגישים שהאיחוד הזה הוא רעש של פוליטיקאים שלא נוגע בחיים עצמם ולא באמת מייצג אותם. באף אחד מחלקי התרכובת של המפלגות הערביות אין התייחסות למציאות הייחודית של ערביי ירושלים – לא בסוגיות התכנון והבנייה, לא בשיפור התשתיות בתוך השכונות ולא במעמד התושבות המורכב. כשמנהיגי המפלגות מדברים בסיסמאות לאומיות גדולות, התושב הירושלמי שמחפש פתרונות לביטחון האישי, או לחינוך ילדיו, נותר שוב ללא כתובת. האיחוד הזה פשוט לא מצליח לעבור את המחסום הפסיכולוגי.
אז האם איחוד המפלגות הערביות הוא הישג רגעי לרחוב בסכנין? או שהוא טעות אסטרטגית עבור מי שרוצה באמת להחליף את השלטון? את זה עוד נגלה. מנסור עבאס אולי הביא אחדות ברמת הרשימה, אבל הוא איבד את המפתחות שאולי עוד היו לו בשלב מסוים ללשכת השר. בינתיים, נתניהו והליכוד יכולים להמשיך לנהל את המערכה בביטחון, בעוד יריביו עסוקים בלאחד כוחות שרק מרחיקים אותם מהקונצנזוס.
תגובות