עשור למפעל. מי היה מאמין.
יש משהו קצת מוזר בלחגוג עשר שנים למפעל.
לא בגלל המספר. בגלל התחושה. אם הייתם אומרים לי לפני עשר שנים שנחגוג יום אחד עשור, כנראה שהייתי מחייך, מזמין אתכם לבירה, ומחליף נושא.
פשוט רצינו מקום.
מקום לעשות בו אמנות. לבשל. לבנות. להרים מסיבה. להיתקע על רעיון עד אמצע הלילה. מקום שמרגיש קצת כמו בית כשההורים יצאו. לא בגלל הבלגן, אלא בגלל התחושה שאפשר פשוט להתחיל לעשות. כנראה שזה גם נשאר הרעיון עד היום. בסוף, לעשות דברים ביחד זה פשוט כיף. כל השאר כבר צמח משם.
לאורך השנים שואלים אותי לא מעט: מה זה בעצם המפעל?
התשובה הכי פשוטה היא שזה מקום שאנשים באים אליו כדי לעשות, אבל גם כדי להיות. פשוט. בעשר השנים האחרונות עברו כאן מאות אלפי אנשים. אלפי אמנים ויוצרים השתמשו במקום הזה כדי להציג, לבנות, להתנסות, לטעות, להכיר שותפים ולהתחיל דברים חדשים. ביום אחד אפשר למצוא כאן פסל חדש שנבנה בחצר, תערוכה, קורס קרמיקה, הרצאה, הופעה, תקלוט שנמשך עד הלילה, ארוחה משותפת, מישהו שיושב לעבוד עם הלפטופ, ילד שבונה משהו בפינה, או פשוט אנשים שנפגשו לקפה ונשארו לשיחה ארוכה. מכאן יצאו שיתופי פעולה עם מוסדות התרבות והאקדמיה בירושלים, עם יוצרים וארגונים מהארץ ומהעולם, ובעיקר – אינספור רעיונות שלא היו יכולים להיוולד לבד.

המפעל (צילום: איתמר גינזבורג)
אולי בגלל זה המפעל אף פעם לא הרגיש כמו מקום שמישהו הקים. הוא הלך ונבנה מכל מי שנכנס בדלת. אמנים, שכנים, מוזיקאים, ילדים, מתנדבים, עובדים ומבקרים. אבל הוא התקיים גם בזכות שותפות. בזכות האמון של עיריית ירושלים, חברת עדן, קרן ירושלים, ושל עוד שותפים, קרנות ותורמים רבים שבחרו שוב ושוב לתת לרעיון הזה מקום לצמוח. במבט לאחור, נדמה לי שזו אחת המתנות הגדולות של ירושלים: היכולת ליצור מפגש נדיר בין יוזמה אזרחית לבין מוסדות. בין מי שחולם, לבין מי שמאפשר לחלום להתקיים.
יש בכל עיר רעיונות שעוד אין להם מקום. אנשים, יוזמות וחלומות שרוחשים מתחת לרדאר, בין מה שכבר קיים למה שעוד לא. אני אוהב לחשוב שהמפעל ניסה להיות מקום לדברים האלה. לא מקום שיודע מראש מה צריך לקרות, אלא מקום שמפנה מקום למה שעוד מחפש צורה.
בירושלים אין מחסור במחלוקות. מספיק לפתוח עיתון, או לשבת בבית קפה בשבת, כדי להיזכר בזה. אבל כבר עשר שנים שאני פוגש כאן גם משהו אחר. ירושלים חופשית. יצירתית. סקרנית. כזו שלא תמיד מגיעה לכותרות. דווקא בחריצי הזמן הזה, בין מה שמתוכנן למה שקורה במקרה, בין מוסד ליוזמה, בין שכונה למרכז העיר, יכולים לצמוח דברים שנראים לרגע בלתי אפשריים.
אולי בגלל זה המפעל לא היה יכול להיוולד בשום מקום אחר. הוא לא ניסה לברוח מהמורכבות של העיר, אלא להוסיף לה עוד אפשרות. להזכיר, בעיקר לעצמנו, שגם כאן אפשר לבנות מקום פתוח, נדיב ומפתיע. מקום שכל אחד יכול להיכנס אליו, ואף פעם אי אפשר לדעת עם מי תצאו ממנו.
לפתוח דלת. כל השאר כבר קורה בזכות האנשים שנכנסים דרכה.
אחרי עשר שנים אני לא מאחל למפעל להיות גדול יותר. אני מאחל שיהיו יותר מקומות כאלה. בירושלים, ובכל עיר. מקומות אנושיים יותר, פתוחים יותר, שנותנים אמון באנשים, מזמינים להצטרף, ומאפשרים לרעיונות להפוך למציאות.
ואת העשור הזה נחגוג כמו שאנחנו הכי יודעים. לא עם מצגת סיכום, אלא עם עוד יצירה. ביום חמישי, 13 באוגוסט, נפתח עשר עבודות חדשות שנוצרו במיוחד לרגל העשור, ובערב חד־פעמי עם מקהלת גיא בן הינום ותזמורת ארמון בזמן.
אחרי הכול, זה כנראה הסיפור של המפעל. לא לעצור לרגע ולהגיד "הגענו", אלא לחגוג עשר שנים פשוט על ידי זה שממשיכים ליצור.
הכניסה חופשית. הדלת פתוחה. נתראה.
- הכותב הוא מייסד-שותף של 'המפעל' ומנכ"ל עמותת 'רוח חדשה'

נטע מייזלס (צילום: פרטי)





תגובות