"הורסים את הבית": ההלם הנפשי שגורם פינוי בינוי

בעקבות הטור הקודם פנו אליי המון אנשים עם סיפורים אישיים על התחדשות עירונית. מכל הסיפורים עלתה עובדה אחת פשוטה מאוד: התחדשות עירונית היא לא רק דיני חוזים, ודיני מקרקעין, היא גם ובעיקר דיני נפשות.

לא כולם יודעים, אז בוא נניח את זה פה: ב-DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות) – בגורמים לדיכאון – מעבר דירה נמצא במקום 3 אחרי גירושין (מקום 2) ומוות של אדם קרוב (מקום 1).

אישה אחת מקטמון אמרה לי שהיא כבר 8 שנים בתהליך לפינוי-בינוי בבניין, מאז שהתחיל כל העיסוק בנושא היא נכנסה לדיכאון ולא מצליחה לעבוד בעבודה שלה שדורשת השראה ויצירתיות, כשהיא עסוקה בלהילחם על הבית שלה מול היזם ומול השכנים. הבית שלה שהיה מקום בטוח ורגוע בסוף היום, הוא היום וכבר תקופה ארוכה, מקור למאבקים ומתחים. וגם היא ככה, במתח ובמאבק בתוך ביתה, על כל ההשלכות הרגשיות שנגזרות מזה.

אישה אחת פונתה לפני כמה חודשים בפינוי-בינוי מהבניינים בהנטקה בקרית היובל, היא עברה מאז 3 דירות בשכירות כי לא הצליחה למצוא מקום יציב, ונאבקה מול היזם שיעלה לה את שכר הדירה מ 5,000 ל-5,800 כדי שתצליח לשכור דירת 2 חדרים בירושלים. עכשיו היא מצאה את מקומה סוף-סוף בדירה שהיא אוהבת, אבל מרגישה כל הזמן עייפה, מדוכאת, חסרת אנרגיות.

בשיחה איתה היא אמרה לי: "פעם לא דיברו על דיכאון אחרי לידה, ונשים או גברים לא הבינו מה לא בסדר איתם, ככה אני מרגישה היום עם הפינוי-בינוי, אף אחד לא מדבר על ההשלכות הרגשיות של זה. כשהרסו את הבניין שלי צילמתי לאחותי והייתי עצובה והיא אמרה לי שטויות, סוף-סוף הורסים את הבניינים המגעילים האלה, אבל היא לא הבינה, ואף אחד לא מבין שזה היה הבית שלי 30 שנה, ואהבתי אותו, כמו שהוא".

הסעיף הדרקוני של "הדייר הסרבן"

אנחנו מפתחים רגשות כלפי המקומות שאנחנו אוהבים, והזהות שלנו נבנית סביב המקום. הערעור בהתחדשות העירונית יכול לגרום לטלטלה עזה בזהות.

היום ההתייחסות היחידה בחוק ל"דיני נפשות" בתהליך היא "חוק הדייר הסרבן". כלומר, גם מי שלא רוצה להתפנות מאיזושהי סיבה צריך להיגרר לבתי משפט תחת הטייטל של "סרבן" על הבית שלו שהוא כל עולמו. זה דורש כסף, תעצומות נפש, ומעל לכל – חוסר הכרה בהתמודדות אולי גם המוצדקת עם הסיבה לסירוב, כי אוטומטית מודבקת על האדם תווית שלילית, "עד שתוכח חפותו", לעיתים שנים אחרי שהתהליך מתחיל.

איילה וול

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

ההתחדשות העירונית בארץ היא חדשה יחסית, וככזאת נדרשת למידה כל הזמן על המשמעויות שלה, והתאמות אנושיות למה שעולה מהשטח. אנחנו עוד לא יודעים הכל, ובטח ביחסים העדינים שהתהליך הזה מחולל בתוך נפש האדם, במשפחות, ובקהילות.

התקשרות למקום: תיאוריה חברתית בסכנה

לפני 80 שנה, במלחמת העולם השנייה, ג'ון בולבי, פסיכיאטר ילדים ולימים אבי תיאורית ההתקשרות, טיפל במאות ילדים שפונו מבתיהם בלונדון, ללא הוריהם, לכפרים מרוחקים באנגליה, כדי לשמור עליהם מההפצצות של גרמניה. הוא גילה שהפגיעות הנפשיות שנבעו מהניתוק מההורים, היו הרבה יותר קשות מאשר אם היו נשארים עם ההורים (בינינו הוא דיבר רק על האמא), וסופגים את ההפצצות.

התיאוריה החדשנית שלו בזמנו (תיאורית ההתקשרות) דיברה על כך שהילד צריך דמות מטפלת מגוננת שתדאג לו לחום, מגע, והגנה. החדשנות בכך היתה שעד אז התפיסה הרווחת (פרויד, קליין) סברה שהילד צריך מהאמא הנקה וצרכים אינסטרומנטלים להישרדות. לכן לפנות את הילדים מהפצצות היה נשמע יותר הגיוני, מאשר להשאיר אותם עם האמא, עד שבולבי חידש לנו ושינה את כל ההתיחסות לגידול ילדים (השלכות על לינה קיבוצית, על הפרדה בין ילדים להורים בבתי חולים ועוד).

ההתקשרות למקום היא תיאוריה שצמחה מתוך תיאורית ההתקשרות הבינאישית, והיא אומרת שככל שהאדם מתבגר, הוא מרחיב את ההתקשרות שלו מעבר לדמות המטפלת, גם למקום וגם לקהילה.

כשאנחנו מסתכלים על ההתייחסות היום בארץ להתחדשות העירונית – זה מזכיר את התפיסה של פרויד וקליין, שכל מה שהאדם צריך זה צרכים בסיסיים של הנקה ואינסטרומנטליות (להרוויח ממ"ד, מעלית וחניה), ויש התעלמות מוחלטת מהקשרים של האדם למקום ולקהילה, ומההשלכות הרגשיות והחברתיות של התהליך.

ונכון, כל מה שכתבו לי בתגובות לטקסט הקודם, שזה תהליך שהוא חשוב, ושאנשים צריכים מקום לגור, וזה יוריד את מחירי הדירות (אולי) ואפשר להרויח מזה דירה חדשה, ואני גם יודעת שאין אפשרות לעצור את התהליכים הענקיים האלה. אבל אני יודעת שההתיחסות צריכה להשתנות, גם בחוק, גם בקרב היזמים שהיום עושים בתושבים בכשלהם. ואפשר וצריך לחזק את המעטפת שתומכת באדם הפרטי בתהליך העצום הזה, שיכול להיות טוב, אבל יכול להיות גם דורסני ומזיק.

ובבניין ירושלים ננוחם.

ומי שהגיע עד הסוף – יכול לראות בתמונה את האנשים מקרטון שעומדים על המרפסת, ספק שמחים, ספק כמעט נופלים, בין העבר לעתיד. ועם כל הכבוד למבנים – הם הסיפור החשוב פה.

• הכותבת היא איילה וול, תושבת קטמון הישנה בירושלים, דוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה בנושא התקשרות למקום ולקהילה, ומלגאית תוכנית 'קיימה' של הקרן לירושלים (מנהיגות חברתית אקדמית)