עוד שבוע של קיפאון בצל הקורונה. עוד שבוע שבו אנחנו מפנימים עד כמה ריקים חיינו כשמוציאים מהם את הספורט ואת הסובב אותו. עוד שבוע שבו החמצן שלנו מגיע מהרבה אמונה ותקווה שעם אחריות ומשמעת הדברים ישתפרו ובהקדם, וכמובן חמצן טהור שמגיע מזיכרונות. התרפקות על ימים יפים ומאוד תמימים. ההערכה והכמיהה אליהם ואל שובם, הם החמצן שמייצרים הזיכרונות.
בשבועיים האחרונים, בהם אנחנו הולכים ומסתגרים יותר ויותר בתוך ביתנו עם מעט אהובינו, הפכו הרשתות החברתיות לסוג של ספרי זיכרונות וירטואליים בהם כולם מעידים על החוויות והתובנות שלהם מאירועים גדולים וזכורים. בין הסיפורים השונים ניתן למצוא זוויות נאות שפחות הכרנו על אירועים בעלי משמעות היסטורית בספורט המקומי.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 14"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
ננצל את ההזדמנות כדי להמליץ לכם לעקוב בטוויטר אחרי הבוס מהכדורסל, גיא הראל, שהפך את פלטפורמת הציוצים לקרקע מדהימה לסיפורים עצומים על הפועל כדורסל ב-30 השנים האחרונות (אגב, גם חברינו היקר למדור הספורט רמי מנדל לא טומן ידו בצלחת ומספר על מעורבותו המרשימה בספורט העירוני). בפייסבוק אל תהססו להיצמד לאורי שרצקי, מנכ"ל הפועל קטמון ירושלים, שבימים שלפני הקורונה הוא אחד ממנהלי הספורט הטובים בתולדות העיר אבל עוד קודם לכן, לפני שרבים מכם נולדו, היה עורך מדור הספורט של "כל העיר". לאחר מכן ייסד וייצר את מגזין הכדורגל הטוב בישראל "שם המשחק". בימי הקורונה הוא משתף בפייסבוק מדי יום גיליון אחר, ומספר ממקור ראשון על הקשיים והאתגרים שבעריכה וניהול פרויקט מורכב שכזה במציאות הבלתי הגיונית של הספורט הישראלי. ואם כבר המלצות, אז באינסטגרם היצמדו לדן איינבינדר. הקשר הבית"רי מבטן ומלידה הפקיע את הסטורי שלו ושל המועדון לטובת אימוני כושר ייעודיים במטרה לשמור על השפיות ועל הריבועים בבטן. אייבינדר, ואת זה יודעים כולם, הוא לא רק שחקן נהדר, הוא מנהיג של ממש ואישיות מרשימה ומאוד מהנה לעקוב אחרי תפקודו בימים אלו ובכלל.
אז ברוח הזו, עת התרפקות וזיכרונות טובים, נרצה לסמן בפניכם את רגעי השיא של העונה הזו בקבוצות הבולטות של העיר, אחרי שבשבוע שעבר כבר הסכמנו שהימים הם ימים טובים, והעונות בצהוב ובאדום מוצלחות בסך הכל. בעיקר מדויקים הדברים לגבי קבוצת הכדורסל שנהנתה עד כה העונה מכמה וכמה פסגות, שהן מעבר למפגן העוצמה הקבוע שמתרחש בכל משחק כשקהל של אלפים מביע אמון בקבוצה שלו. בסוף שנות ה-80 בודדים ליוו את הקבוצה למשחקי החוץ, ומאות שאפו לייצר אווירה ביתית במלחה. מדהים לראות את הדרך המרשימה, כשבעיקר בולטת העובדה שגם אם ישנן טלטלות ומצוקות, המועדון מעל הכל. העונה הזו היתה עד כה מהנה במיוחד. התמהיל צלח וההישגים בהתאם. גביע ווינר כבר הפך לעניין של קבע, הניצחון ברבע גמר גביע המדינה על מכבי ת"א היה עוד חותמת על הדומיננטיות האדומה רבת השנים, גמר הגביע היה עוצמתי ואפילו מרגש בזכות ההתעלות של שחקני נהריה שיצרו משחק מותח ודרמטי. זה הרגיש שהפועל נאלצה להזיע עבור התואר, מה שהפך את הזכייה בו למתוקה יותר, אבל אם צריך לסמן את השיא, אז הוא הגיע במשחק האחרון. לא יודע אם זה טוב ומעניק תקווה להמשך, או מבאס במיוחד כי זה נקטע ונגמר, אבל את ה-8 במרץ, אירוע הספורט האחרון שהתקיים בישראל עם כמות כזו של קהל (8,000, באישור משרד הבריאות) לא ישכחו בארנה ובכדורסל הישראלי עוד הרבה זמן. מפגן עליונות מוחלט, זרים וישראלים באדום חוגגים מול מי שמנסים לשוות לה כוחות על, ומגלים דומיננטיות בפעם השלישית בעונה, בשלושה מפעלים שונים. הערב הזה היה החותמת המובהקת לגבי זהותה של קבוצת הכדורסל הלוהטת והמלהיבה בישראל. המשפט האחרון בטקסט הזה עשוי לעורר הרמת גבות, אבל תכלס כבר כמעט שלושה שבועות שאי אפשר לערער על הקביעה הזו.
יהונתן כהן (צילום: אלבום פרטי)
***
אינני אוהד בית"ר. רחוק מזה. אתם יודעים היטב את נטיות ליבי, אבל אי אפשר להישאר אדיש לנעשה במועדון מאז התחלפו הבעלים, ובעונה הזו, בניגוד לשנה שעברה – מגיעות גם קבלות על הדשא. בבואנו לסמן רגע שיא בעונת המשחקים של היריבה העירונית אז הפוקוס הולך באופן טבעי לסוף חודש ספטמבר, גמר גביע הטוטו מול מכבי ת"א בנתניה. דקות סיום מטורפות עם שער שובר שיווין של אנתוני וארן ועוד אחד של אורי מגבו האגדי הביאו למועדון תואר ראשון מזה עשור, בדיוק ימים ספורים לאחר תבוסה ביתית משפילה מול אותה היריבה. אבל אם נצמד לדברים עליהם חזר בעל הבית חוגג לא פעם, ולפיהם הוא מחשיב רק אליפות וגביע המדינה כתארים משמעותיים, הרי שנקודת השיא של בית"ר הגיעה בליגה כמה חודשים אחרי. טרנר זה יופי של מגרש. במיוחד יציע החוץ שלו. חוויית עידוד אדירה שכמובן מתעצמת כשהתוצאה מחייכת. בית"ר אמנם ניצחה שם בגביע הטוטו, אבל יתר המפגשים מול באר שבע בשנים האחרונות הביאו ללא מעט מפחי נפש. תצוגת תכלית בצהוב, מול עיני הבעלים (רק בריאות!) עם שער ניצחון של שלומי אזולאי המושמץ שלא בצדק, היה ללא ספק הפיק של העונה בצהוב. החומר שממנו עשויה המוטיבציה להמשיך ולגדול בעתיד.
***
העונה הקטמונית היתה עבורי עונג מתמשך. אחרי ניסיון קיצור הדרך המתבקש והכושל של העונה שעברה, המועדון שב לדרכו וליסודותיו כממשיך הדרך של הפועל ירושלים. קבוצה צעירה, ירושלמית, טקטית והתקפית סיפקה לא מעט רגעי נחת לצד ירידות צפויות נוכח גילה הצעיר. באופן פלאי, בדומה לאחות מהכדורסל – המפגן המרשים ביותר הגיע במה שבדיעבד הפך להיות מופע הפרידה, הזמני יש לקוות. שלישייה לרשת היריבה תוך תצוגת כדורגל סוחפת וחכמה עם שערים של בוגרי מחלקת הנוער, עורר תקווה אמיתית שלקראת הישורת האחרונה של העונה אפשר עדיין לחלום על האפי אנד חלומי.
המשותף לרגעי השיא של המועדונים הירושלמים הוא היסודות המאוד בריאים שמספקים עמדת זינוק טובה בפני כל אתגר. אפילו נגיף מסתורי שמאיים על האנושות ומשבית את חיינו. אפשר בהחלט לקבוע שקבוצות הספורט הירושלמיות לא יזדקקו ליותר מדי זמן כדי לחזור למסלול ביום שבו תפציע היונה ובפיה עלה הזית. רק שתבוא כבר היונה, שתבוא.
