אומרים שכל נפילה היא הזדמנות ללמידה, לצמיחה. ההיסטוריה מעידה כי במקרה של בית"ר ירושלים אהובתנו לא כך הם פני הדברים.
שישה בעלים וחצי (גומא אגייאר ז"ל לא הוגדר כבעלים, אך תרם את התקציב השנתי כמעט במלואו לעונה מסוימת), 22 שנה ואינספור תהפוכות ונדמה כי לא למדנו דבר – הקבוצה זכתה בתארים והושקע לא מעט כסף, בלשון המעטה, ודבר לא יצר עתודה – לא בתשתיות הפיזיות, שהרי אין מתקן אימונים ראוי אשר שייך למועדון, לא בתשתית הנוער כמחלקה ואפילו בית הספר לכדורגל של המועדון די דליל יחסית לגודל השם – בית"ר ירושלים. הדבר היחיד שאולי נשתמר הוא הפעילות הקהילתית, אך היא ברובה רגעית.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר בזמן אמת"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
המייל האדום של "כל העיר" [email protected]
דבר אחד מבשר טובות מבחינה תרבותית, טולרנטית – הקמה וטיפוח של קבוצת הנשים של המועדון, שההישגיות סביבה היא נחמדה אבל יותר מהכל מסר קיומה הוא – בית"ר ירושלים פתוחה לקבל את כולם.
אם כך מדוע נוצרה תדמית שלילית? חוסר שיתוף פעולה מובהק של הרשויות ביחד עם טיפול הנגוע באוזלת יד של מערכת המשפט דאגו להשריש את הנגע הגזעני והמתועב בקרב חלק מיושבי היציע. טענתי בעבר, והיום אולי יותר מתמיד, זאת עבודה למחלקה היהודית בשב"כ ולמשטרת ישראל – ממש פרויקט שצריך לקחת.
אבל כל זאת לא קשור לאחריות שבעלי המועדון לאורך השנים משחררים מעליהם. למען הסר ספק, בית"ר ירושלים הוא מועדון ייחודי ומיוחד. יש בו משהו שאין בשום מקום אחר, ובשל כך גם ההתמודדות עם הנעשה בו וסביבו מעורר כל כך הרבה ועל הדרך מייצר רעש. דבר מעצרו של הבעלים משה חוגג בשבוע שעבר לא תפס אף אדם עם המכנסיים למטה. לצערנו הפתעה לא היתה כאן לנוכח חרושת השמועות בשנה וחצי האחרונות. זכות החפות עומדת לזכותו של כל אדם, גם במקרה הזה, אך ההתעסקות האינסופית באם היו דברים או שלא, רק מעכבת את התקדמות המועדון לחוף מבטחים. ייטב כי יקרו שינויים מהר ככל האפשר בגזרת הבעלות, ולו כדי לשחרר את המועקה בקרב עובדי המועדון ואנשי הקבוצה.
מזה תקופה ארוכה, מאז העביר משה חוגג את הקבוצה לניהולו של הנאמן יצחק יונגר, שהמועדון חש את השוקת הכלכלית השבורה, בפעם המי יודע כמה ב-20 ומשהו השנים האחרונות. אם בכל פעם היתה תחושה שהנה מגיע איזה מושיע תורן, וזאת לאחר שעוד כמה בעלי אינטרס עשו סיבוב תקשורתי על גב המועדון, הפעם תחושת חוסר הוודאות האופפת את המועדון גדולה (אולי) מאי פעם.
דווקא כאן אני מוצא נחמה – אלי אוחנה, מעבר להיותו גדול הסמלים של המועדון, נמצא ממש כשומר הסף. לא שהאחריות הכלכלית מוטלת על כתפיו של אלי אוחנה, אבל נוכחותו מרככת את המכות המגיעות ואת אלו שעוד תגענה.
אומרים שהמועדון חזק מכל דבר, ועם האמירה הזו אני מסכים. אבל אני לא מאמין שאי אפשר בלי קבוצה כזו או אחרת בליגה. אנחנו כאוהדים לא מסוגלים בלי, וטוב שכך. ככל שהתשוקה תישאר בקרב הקהל, יכולת ההישרדות של המועדון תקבל ביטוי. ההתגייסות לאהוב ולאהוד את בית"ר, ממש כמו פעם, היא שתפיח תקווה, היא שתדליק את השחקנים על הדשא, היא שתביא (אולי) את הרוכש הבא, ואלי ניוושע אחת ולתמיד.
המועדון זקוק לשפיות, ממש כמו שקרה בסוף המשחק מול מכבי פ"ת – קהל מעודד ושחקנים מגנים על חבר שלהם ללא מורא ופחד מתגובת חבורת גזענים שכבר לא נותנת את הטון. תחושת הביחד שמופגנת החוצה, היא זו שממנה אני שואב אמונה, היא העתיד של בית"ר.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
