“חמש שנים, זה מה שאני נותן לו”, הוא אמר רגע אחרי שמשה חוגג חתם בבית”ר ירושלים, “וגם זה, כי אני לארג’”. הוא אמר ואני פקפקתי. הוא אמר את זה גם כשהאחרים הגיעו לבית וגן בקול תרועה. וגם אז פקפקתי. וזה לא בגלל שהוא פסימיסט חסר תקנה ואני אופטימיסט חסר אבחנה. הוא פשוט מכיר את הדי.אן.איי של המועדון, את הדינמיקה של הקהל ואת המשקולת הכלכלית בבעלות על עסק כזה, אז הוא עשה באופן קר – אחד ועוד אחד ועוד אחד ויצא לו שלוש. ככה זה אצל אנשי עסקים. הם מחושבים..
אצלי זה קצת שונה. אצלי במשוואה יש גם גורם נעלם שמשנה את התמונה. אני קורא לו רגש. וככה, כל פעם שמישהו חדש מגיע לבית וגן אני מאמין שהוא בא כדי להישאר ובסוף מופתע כשזה לא קורה. אולי זו הנאיביות, אולי זו סתם משאלת לב, אולי זו האמונה שבסוף יהיה טוב ואולי זה רק בגלל שהשם בית”ר ירושלים עדיין משקר ומשכר אותי, בשורה התחתונה הרצון שסוף-סוף יהיה כאן בעל בית עם אורך רוח וחזון, גורם לי ליפול בפח כל פעם מחדש. אז הפעם זה היה עם משה חוגג, אבל הוא ממש לא הסיפור.
כולם שואלים מה יקרה עם הקבוצה בחלון ההעברות הקרוב. כולם שואלים מה יהיה עם המועדון. כולם שואלים אם נלך לפירוק. כולם שואלים ושואלים ושואלים ולאף אחד אין תשובות. באופן תמוה כולם תולים את החקירה של הבעלים עם עתיד הקבוצה, כאילו לא הפנימו שחוגג כבר מזמן לא גר כאן. אז גם אני לא יודע מה יוליד יום והאם בית”ר תצליח לשרוד את המשבר המתמשך שהחל כבר שנה שעברה ומגיע כעת לנקודת רתיחה, אבל אני כן יודע שחיי=91ים להבין שחוגג הוא רק מראה וש=אנחנו הם אלה שחייבים לשנות תפיסה. אחרת אותו דבר יקרה גם עם הבעלים הבא, מי שהוא לא יהיה.
כל מי שבית”ר ירושלים יקרה לו באמת, כל מי שאוהב את הקבוצה יותר מאת ארגון האוהדים שאליו הוא משתייך וכל מי שמייחל שהמועדון יחזור להיות גורם משמעותי בכדורגל הישראלי, חייב לעצור לרגע, לקחת אוויר, לעשות חשבון נפש, לוותר על כמה דברים (בעיקר על האגו) ולהפנים שאנחנו אחראיים למה שקורה כאן כבר למעלה מ-20 שנים. אנחנו ולא חוגג. אנחנו ולא אלי טביב. אנחנו ולא ארקדי גאידמק. אנחנו ולא מאיר פניג’ל ושותפיו. אנחנו ולא הם.
רק למען הסר ספק, כשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לאוהדי בית”ר ירושלים. אותה קבוצה שמתגאה במשפט “היינו כאן לפני פלוני ונהיה גם אחריו”, אבל לא שמה לב שהמשפט הזה רק מחדד כי האחריות היא שלנו לפני כל אחד אחר. ואם לא ניקח אותה, בסוף נהיה כאן לפני פלוני ונישאר גם אחריו, אבל לבד. בלי קבוצה. וחבל, כי אז נצטרך לשנות עוד סלוגן שרץ טוב ביציעים: מ-1936 ולתמיד.
אצל ההורים שלנו קראו לזה להחליף תקליט, אצלנו דיסקט, אצל הבאים בתור דיסק והיום בטח כבר יש מונחים שאני לא מכיר, אבל הרעיון זהה: הקהל של בית”ר חייב לשנות תפיסה, מחשבה והתנהגות. כן, הגיע הזמן שנבין שכולנו באותה סירה ונחבק את הקבוצה ללא תנאי. את הקבוצה זה אומר את כולם: השחקנים, המאמנים, ההנהלה וגם הבעלים. ולא רק בניצחונות, אלא בעיקר ברגעים קשים.
בלי אלימות, בלי גזענות וגם בלי התבכיינות. רק ככה יצמח פה דשא ירוק ולא עשב. רק אם נשדר אנרגיה טובה ונייצר פה אווירה חדשה, נזמין מהיקום בעלים מתאימים וכשהוא יבוא לא נגרש אותו. ותאמינו לי, כשמזמינים מהיקום משהו הוא מגיע. אתם יכולים לצחוק, אבל עמוק בפנים כולנו מאמינים בכוחו של הסוד.
השבוע קראתי פוסט של חבר, אוהד בית”ר שסולד מארגון האוהדים לה פמיליה, שיצא נגד הכוונה לקדם חוק נגד הארגון. בפוס98 הוא התבכיין שיש בארץ חוק לאוהדי בית”ר וחוק לכל השאר. באופן אישי אני סולד מרגשות הקיפוח האלה שתוקעים אותנו במקום, אבל גם אם אני יכול להבין לליבו ומה עומד מאחורי הטענה של אותו חבר, הרי שהיא לא רלוונטית. ההפך, הוא צריך לחבק אותה בשתי ידיים.
בלה פמיליה יש המון דברים טובים, אפילו מאוד, ולחלק גדול מהאנשים שם יש לב גדול, אבל ברגע שהארגון הזה יצא משליטה והפך בלי כוונת מכוון מגורם תומך בקבוצה לגורם פוגע במועדון, אין בו צורך. ההפך. רצוי לפרק אותו ומהר. זה לטובת כולם. אחרי הכל הם טוענים שבית”ר מעל הכל. ואם היא כזו, מה הבעיה לפרק את הארגון שבשורה התחתונה, אם ירצו או לא, פוגע בקבוצה? מה הבעיה לחזור לימים נקיים מארגונים ולאהוב את בית”ר ישירות בלי מתווכים? ככה נקי, כמו ביהדות, לדבר ישירות עם אלוקים.
אז אני לא יודע מה יהיה כאן בחלון ההעברות, מה יקרה עם חוגג והאם נלך לפירוק, אבל אני משוכנע שאם הקהל ישנה גישה – יגיעו לבית וגן אנשים חדשים עם עמידות כלכלית, יגיעו למועדון נותני חסות וספונסרים, יגיעו למשחקים עשרות אלפים – גברים, נשים, ילדים, יגיעו לקבוצה שחקנים בכירים.
ואם לא? אז אולי יקום בסוף מישהו שירכוש אותנו, אבל גם אז זה יחזיק חמש שנים לכל היותר. ואני לארג’. איך אני יודע? חבר חכם אמר לי את זה כשחוגג הגיע לבית”ר.
כולם שואלים מה יקרה עם הקבוצה בחלון ההעברות הקרוב. כולם שואלים מה יהיה עם המועדון. כולם שואלים אם נלך לפירוק. כולם שואלים ושואלים ושואלים ולאף אחד אין תשובות. באופן תמוה כולם תולים את החקירה של הבעלים עם עתיד הקבוצה, כאילו לא הפנימו שחוגג כבר מזמן לא גר כאן. אז גם אני לא יודע מה יוליד יום והאם בית”ר תצליח לשרוד את המשבר המתמשך שהחל כבר שנה שעברה ומגיע כעת לנקודת רתיחה, אבל אני כן יודע שחיי=91ים להבין שחוגג הוא רק מראה וש=אנחנו הם אלה שחייבים לשנות תפיסה. אחרת אותו דבר יקרה גם עם הבעלים הבא, מי שהוא לא יהיה.
כל מי שבית”ר ירושלים יקרה לו באמת, כל מי שאוהב את הקבוצה יותר מאת ארגון האוהדים שאליו הוא משתייך וכל מי שמייחל שהמועדון יחזור להיות גורם משמעותי בכדורגל הישראלי, חייב לעצור לרגע, לקחת אוויר, לעשות חשבון נפש, לוותר על כמה דברים (בעיקר על האגו) ולהפנים שאנחנו אחראיים למה שקורה כאן כבר למעלה מ-20 שנים. אנחנו ולא חוגג. אנחנו ולא אלי טביב. אנחנו ולא ארקדי גאידמק. אנחנו ולא מאיר פניג’ל ושותפיו. אנחנו ולא הם.
רק למען הסר ספק, כשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לאוהדי בית”ר ירושלים. אותה קבוצה שמתגאה במשפט “היינו כאן לפני פלוני ונהיה גם אחריו”, אבל לא שמה לב שהמשפט הזה רק מחדד כי האחריות היא שלנו לפני כל אחד אחר. ואם לא ניקח אותה, בסוף נהיה כאן לפני פלוני ונישאר גם אחריו, אבל לבד. בלי קבוצה. וחבל, כי אז נצטרך לשנות עוד סלוגן שרץ טוב ביציעים: מ-1936 ולתמיד.
אצל ההורים שלנו קראו לזה להחליף תקליט, אצלנו דיסקט, אצל הבאים בתור דיסק והיום בטח כבר יש מונחים שאני לא מכיר, אבל הרעיון זהה: הקהל של בית”ר חייב לשנות תפיסה, מחשבה והתנהגות. כן, הגיע הזמן שנבין שכולנו באותה סירה ונחבק את הקבוצה ללא תנאי. את הקבוצה זה אומר את כולם: השחקנים, המאמנים, ההנהלה וגם הבעלים. ולא רק בניצחונות, אלא בעיקר ברגעים קשים.
בלי אלימות, בלי גזענות וגם בלי התבכיינות. רק ככה יצמח פה דשא ירוק ולא עשב. רק אם נשדר אנרגיה טובה ונייצר פה אווירה חדשה, נזמין מהיקום בעלים מתאימים וכשהוא יבוא לא נגרש אותו. ותאמינו לי, כשמזמינים מהיקום משהו הוא מגיע. אתם יכולים לצחוק, אבל עמוק בפנים כולנו מאמינים בכוחו של הסוד.
השבוע קראתי פוסט של חבר, אוהד בית”ר שסולד מארגון האוהדים לה פמיליה, שיצא נגד הכוונה לקדם חוק נגד הארגון. בפוס98 הוא התבכיין שיש בארץ חוק לאוהדי בית”ר וחוק לכל השאר. באופן אישי אני סולד מרגשות הקיפוח האלה שתוקעים אותנו במקום, אבל גם אם אני יכול להבין לליבו ומה עומד מאחורי הטענה של אותו חבר, הרי שהיא לא רלוונטית. ההפך, הוא צריך לחבק אותה בשתי ידיים.
בלה פמיליה יש המון דברים טובים, אפילו מאוד, ולחלק גדול מהאנשים שם יש לב גדול, אבל ברגע שהארגון הזה יצא משליטה והפך בלי כוונת מכוון מגורם תומך בקבוצה לגורם פוגע במועדון, אין בו צורך. ההפך. רצוי לפרק אותו ומהר. זה לטובת כולם. אחרי הכל הם טוענים שבית”ר מעל הכל. ואם היא כזו, מה הבעיה לפרק את הארגון שבשורה התחתונה, אם ירצו או לא, פוגע בקבוצה? מה הבעיה לחזור לימים נקיים מארגונים ולאהוב את בית”ר ישירות בלי מתווכים? ככה נקי, כמו ביהדות, לדבר ישירות עם אלוקים.
אז אני לא יודע מה יהיה כאן בחלון ההעברות, מה יקרה עם חוגג והאם נלך לפירוק, אבל אני משוכנע שאם הקהל ישנה גישה – יגיעו לבית וגן אנשים חדשים עם עמידות כלכלית, יגיעו למועדון נותני חסות וספונסרים, יגיעו למשחקים עשרות אלפים – גברים, נשים, ילדים, יגיעו לקבוצה שחקנים בכירים.
ואם לא? אז אולי יקום בסוף מישהו שירכוש אותנו, אבל גם אז זה יחזיק חמש שנים לכל היותר. ואני לארג’. איך אני יודע? חבר חכם אמר לי את זה כשחוגג הגיע לבית”ר.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
