השורות האלו שאתם קוראים עכשיו היו אמורות להיות מוקדשות להתקדמות, להתפתחות. הן היו אמורות להיות גדושות בנתונים על החוליות החזקות והחלשות בבית״ר, על ההגנה החלשה בצהוב-שחור, על סימן השאלה של אופיר קריאף. אבל האמת היא שכל אלו לא משנים דבר כי בית״ר ירושלים שבויה.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
רוצים להישאר מעודכנים?
המועדון המפואר הזה, ששייך לכולנו, נלקח שבי בידי חבורה קיצונית, אלימה וחסרת גבולות. בית״רי שלא נמנה על ארגון לה-פמיליה חי את חייו בין הסבר לתירוץ. פעם הוא מסביר שלא כל האוהדים גזענים ואלימים, ופעם הוא מתרץ שהעליהום על העובד במשרד ראש הממשלה לא מוצדק, ושהוא בכלל אוהד חיפה.
כדאי להדגיש את המובן מאליו: אין סיבה שמצדיקה את האלימות שנצפתה באצטדיון המושבה ביום ראשון האחרון. המאבטחים התגרו? כנראה שכן. המשטרה התעלמה? סביר להניח. אבל את האלימות הזו, את הקללות והגידופים לעיני ילדים – אי אפשר לעטוף ב״ערכים הבית״ריים״. זה לא הדר בית״רי, זו בושה בצהוב שחור.
האירוע הזה ממחיש, שוב, את האופן העקום בו נתפסת בית״ר בעיני הציבור, ובעיני ״האוהדים״ שצובאים על יציעיה. זו לא קבוצת כדורגל שמייצגת את הבירה הנצחית של ישראל, אלא קרקע לאלימות. זו לא הקבוצה של המדינה, שמייצגת את העם היושב בציון, אלא כלי לביטויי גזענות, אלימות ושנאה. הטרמפיסטים האלו, שמגיעים למשחק נגד סכנין כאילו הייתה זו פעילות שבועית בארגון להב״ה, מצטרפים לארגון שממזמן הפך לאנטיתזה לארגון אוהדים, ויחד הם מורידים את בית״ר ירושלים לטמיון. מספיק להיכנס ליוטיוב, לצפות בהר הגעש בצהוב שחור רק לפני 15 שנים, ולהבין הכל. שירי עידוד, הלל והדר. והקהל? בעננים. היום? יחד עם ״אנחנו מאמינים בני מאמינים״, אנחנו גם שונאים את בני יהודה, כאילו יש מה לשנוא בה. לא פלא שמיד עם תחילת מופע הקללות החלק הארי ביציע פשוט משתתק. ברק אברמוב ירד לכר הדשא, נזכר בשיחות לפני שחתם על הצ׳ק – וחשב לעצמו ״לאן נכנסתי״. עגום. אז אפשר היה לסיים את השורות האלו עם אופטימיות לעתיד ותוכניות מקצועיות לעונה חדשה, אבל האמת היא פשוטה וקשה: עד שלה-פמיליה לא ייצאו מהיציע, בית״ר לא תתקדם מילימטר.
