השעמומון המאכזב נגד הפועל חדרה זרק אותי, משום מה, דווקא לניצחון המתוק על מכבי תל אביב אי שם בחודש אוקטובר. באותו ערב, בעוד המוני בית״רים הלכו לרכבים ולא ידעו אם הכיוון הוא הביתה או אולי לחגיגות בגן סאקר, אמרתי לכל הסובבים אותי: ״חייבים להרגיע את הציפיות״.
במוצ"ש האחרון כבר הוכחתי את הסביבה וציינתי: ״אמרתי לכם״.
שלא תבינו לא נכון, הקרדיט לבעל הבית ברק אברמוב, למנהל המקצועי אלמוג כהן ולמאמן ברק יצחקי גדול מאוד, וההערכה אליהם עצומה בכל היבט: בית״ר משחקת, לפרקים, כמו הקבוצה שכל האוהדים חולמים עליה, ההחתמה של עומר אצילי היא הצהרת כוונות אדירה וההתנהלות המקצועית לא מזכירה שום דבר שהיה בבית״ר בשנים האחרונות. עם זאת, הציפיות המופרזות מהקהל חלחלו לדשא, ונראה שבצוות המקצועי לא מצליחים להרגיע את השחקנים המבוהלים או למצוא פתרונות לאתגרים.
התיקו מול חדרה הוא לא הפסד, וביום של חוסר מזל וחוסר דיוק הוא גם לא אסון, אבל הוא ממחיש את הפער הגדול של בית״ר העונה – גדולה על הגדולות, קטנה מול הקטנות. האם זה מנטלי? האם בית״ר חדה יותר במשחקים גדולים וחשובים יותר? האם זה מקצועי? האם הקטנות מצופפות מול בית״ר, שמתקשה למצוא פתרונות? אולי כל התשובות נכונות? הפתרונים שייכים לצוות המקצועי, אבל המציאות היא אחת: בית״ר לא רצה לאליפות, ועדיף שכל הנוגעים בדבר – מהצוות המקצועי, לשחקנים ולאוהדים – יבינו את זה וירגיעו את הלחץ.
רוצים להישאר מעודכנים?
בית״ר לא נבנתה לאליפות העונה, בטח לא עם הגנה כזו ועומק חלקי מאוד בסגל. את רומא לא בנו ביום אחד, וחוץ ממקרי קיצון כמו לסטר 2016 או בית״ר 1993, אי אפשר לבוא מירכתי הטבלה ובתוך רגע אחד לכבוש את ההר. מוטב שבית״ר תמשיך בבנייה ותסיים את העונה הזו בצמרת הגבוהה. מותר וכדאי לצפות למקומות 4-2, אבל לא צריך להפוך את המקום ה-4 לאכזבה. והלו, יש גם גביע להילחם עליו.
תגובות