מנורה על החולצה וכדורגל מברזיל: בית"ר מחזירה את הטעם

לאחר שש שנים, בית"ר ירושלים זוכה בגמר גביע הטוטו, והניצחון הזה לא יכול להיות יותר מתוק יותר. הרי כל אוהד כדורגל חולם על ניצחון בגמר ואם הוא גם אוהד בית"ר אז אין חלום יותר טוב מניצחון על הפועל תל אביב בהתמודדות הזו. אנחנו, האוהדים זכינו אתמול בחוויית כדורגל יוצאת דופן. תחשבו על זה, חודש וחצי בלבד אחרי ההפסד הכואב נגד הפועל בבלומפילד זכינו לצפות אתמול בבית"ר אחרת. קבוצה רעבה, ונמרצת ששולטת באופן מוחלט על הקצב, על המשחק, על הרחבה ועל היריבה במשחק שיכל בקלות להיגמר בתוצאה של טניס. הפעם ראינו קבוצה שנלחמת בשביל הקהל שלה ומבינה את המשמעות הגדולה של היריבות העצומה הזו, בשונה מהמפגש הקודם נגד הפועל תל אביב.

הניצחון הזה מצביע על שינויים עמוקים שעוברים על המועדון ועל המנטליות שלו. עם מינימום רעש ומקסימום עבודה שבאה לידי ביטוי גם על הדשא, נראה שהדברים מתחילים להתחבר ושלבית"ר יש סוף סוף אופי ווינרי שכבר מזמן לא נראה בבית וגן. בשקט בשקט, בית"ר ממוקמת במקום השלישי בטבלה, עם זכייה בגביע הטוטו והדבר היחיד שהאוהדים מבקשים זה המשכיות. אמנם גביע הטוטו הוא מפעל צנוע, כזה שמבאס להפסיד בו, בטח אם זה ליריבה המושבעת מתל אביב, אבל גם לא כבוד גדול לזכות בו. ועדיין, ניצחון יוקרתי מהסוג הזה ייזכר כהישג למועדון ולצוות המקצועי.

במשך שנים סבלנו מתדמית של מועדון סוער, כזה שעולה לכותרות בעקבות כל אירוע אפשרי, למעט הכדורגל. אמנם הדרך עוד ארוכה ויש עוד הרבה עבודה בשביל להביא צלחת אליפות אל הבירה, אך השקט שנוצר במועדון הוא מבורך ומצביע על הדרך החדשה שהמועדון העצום הזה בחר בה. ומעל הכל, התחושה החדשה היא שסוף סוף, אפשר להרים את הראש בגאווה עצומה כאשר מדברים על בית"ר, ללא התעסקות בכל הסוגיות מסביב, אלא בכדורגל האיכותי. אם נמשיך ככה השמיים הם הגבול.

והכי חשוב, הפנים לליגה. בשבוע הבא בית"ר תפגוש את הפועל באר שבע, התמודדות קשה שמהווה מבחן עבור השחקנים והצוות המקצועי. כולנו מכירים את ההיסטוריה שלנו עם הפועל באר שבע, ניצחון הליגה האחרון בטדי נגד היריבה מהדרום היה אי שם ב- 2013 כשעדי יונה עוד התווכח עם אמא שלו כדי שתרשה לו לראות עוד מחצית לפני שהיא שולחת אותו לישון. אבל עם הסדר והשקט שנוצר במועדון ואולי גם עם קצת אופי וקצת מזל, אני חושב שזה הזמן גם לשבור את הסטטיסטיקה העגומה נגד הפועל באר שבע. וניצחון מולם, יהיה כבר הצהרת כוונות עבור המועדון והקהל.

בסופו של יום, תחושת הגאווה ממלאת את הלב של כל בית"רי ברחוב. עם שילוב מיוחד של קהל עצום שממלא את היציעים, וקבוצה אחת שנלחמת בשביל הסמל, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. אמנם אנחנו עדיין רחוקים מתקציבי הענק של הקבוצות הגדולות, אבל התחושה באוויר היא שנוצרה כאן התחלה של משהו גדול, ואנחנו – האוהדים, מצפים לכך מאוד.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

ואיך אפשר בלי מילה על היריבה העירונית. נכון, הקבוצה שירדה אתמול לחדרי ההלבשה עם מדליית כסף היא לא הפועל הזאת. אבל קשה להתעלם מהנגטיב של האופוריה הבית"רית, שכל כך בולט בקבוצה שהיציע היחיד שהיא ממלאת הוא יציע העיתונאים. אני מספיק זקן כדי לזכור את הנרטיב שהסתובב פה לא מזמן (גם בעיתון שאתם קוראים עכשיו) לפיו ההגמוניה בירושלים עברה לצד האדום.

"אוהדי בית"ר לא ירושלמים", סיפרו לנו בידענות אלה שעברו לפה בשביל ללמוד בעברית, "כולם נוסעים אחרי המשחק חזרה לחולון או לבת-ים ואשקלון והירושלמי הממוצע הוא אוהד הפועל". אז היום, בנדיבות וברוחב לב של אוהד שבשלב הזה של העונה יש לו יותר תארים מניצחונות שלהם, אני מזמין אותכם לניסוי קטן. קומו, צאו מהסירא ולכו לירושלים האמיתית, אתם תראו שם הרבה ירושלמים אמיתיים ושמחים על הניצחון אתמול. ואין לכם מה לדאוג, הם לא נושכים, הם רק אוהדי בית"ר.

כי אם תצאו תבינו- בית"ר היא של הירושלמים וירושלים היא של בית"ר וגם אלף ( ובנינו, הלוואי היו אלף), עיתונאים- אוהדים לא ישנו את זה. יאללה בית"ר!