הפועל במשבר. נדמה שרק כך ניתן לתאר את הסיטואציה שבה נמצאת הקבוצה ועם כל הכבוד להישג היפה בדמות חצי גמר היורוקאפ, הרי שמה שקורה לאדומים בליגה המקומית נראה לא טוב, שלא לומר גרוע.
ואם את ההצלחה ביורוקאפ מייחסים בהפועל למאמן סימונה פיאנג'יאני, הרי שהמאמן האיטלקי צריך לשאת באחריות גם לתוצאות הכושלות בליגה עד כה, במיוחד לאור העובדה שהוא האחראי הכמעט בלעדי ליכולת הירודה שמפגין ליאור אליהו בחודשים האחרונים, והוא זה שמחק כמעט לגמרי את אייזיק רוזפלט מהרוטציה, שלא לדבר על רפי מנקו שבהפועל כמעט ולא ראה פרקט ובאילת הוא עושה חיל.
אתמול (שני), רשמה הפועל את הפסד הליגה ה־12 שלה העונה – ב־25 משחקים, כן – מה שמעמיד את אחוזי ההצלחה של הקבוצה על קצת יותר מ־50 אחוז. ממש לא מה שבהפועל ציפו, ייחלו או האמינו שיקרה.
ואם זה לא מספיק, הרי ששבעה מההפסדים הללו הסתיימו בהפרש דו ספרתי, שזה אומר, התפרקות של האדומים. באותם הפסדים עומד ההפרש הממוצע על 12.1 נקודות, וגם זה הרבה יותר מדי לקבוצה ברמה ובמעמד של הפועל.
שלא לדבר על כך שגם 12 הפסדים זה הרבה יותר מדי. מספר ההפסדים הזה, כשנותרו עוד שמונה משחקים עד לסיום העונה, הוא הכי גדול שספגה הפועל תחת בעלותו של אורי אלון.
למעשה, העונה האחרונה שבה הפועל ספגה יותר הפסדים היתה בעונת 2012/13, אז הפסידה הפועל 14 משחקים (מתוך 27). המאמן אז היה שרון דרוקר, שלא המשיך בהפועל עונה לאחר מכן.
אז האם פיאנג'יאני צריך להישאר? ההצלחה באירופה עומדת, כאמור, לזכות המאמן, אבל הכישלון בליגה (וההפסד בגמר הגביע) מראים שהתשובה לא כל כך פשוטה. בוודאי לא שבצד יושבים מאמנים בכירים עם רזומה מצוין דוגמת פיני גרשון, שלזכותו רשומות הצלחות גדולות גם ברמה האירופית, כשגם ארז אדלשטיין יכול להוות אופציה מרעננת.
