בדיחה ושמה פברגאס / רמי מנדל
שמעתי השבוע בדיחה מעולה: ארגון לה פמיליה, בתיאום עם בית"ר ירושלים ובהסכמתו של עלי מוחמד, יעודדו, יריעו וירימו על הכתפיים את פברגאס. לא הקשר הספרדי המצוין אלא זה שהגיע מניג׳ר, זה ששמו האמיתי הוא עלי מוחמד.
הסיבה, כך נטען, שזה היה כינויו של עלי מוחמד גם בקרב אוהדי נתניה. שיש לו אפילו דף פייסבוק עם השם הזה. שהשחקן הסכים ושאם לו אין בעיה אז המועדון זורם. ואם כל זה לא היה עצוב, והבדיחה לא היתה על חשבונה של בית"ר ירושלים ושל בעל הבית שלה משה חוגג, הייתי גם יכול לצחוק.
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
לעלי מוחמד, חשוב לציין כבר עכשיו, אין לי טענות. כן, הוא יכול היה לומר לכולם שהשם הוא מוחמד ושזה מה שיש, אבל הוא שחקן כדורגל צעיר במדינה זרה, והדבר האחרון שהוא רוצה זה מהומות. תנו לו לעלות על המגרש בשקט ולעשות את מה שהוא יודע – לשחק כדורגל.
הטענות הן למשה חוגג ולא רק לא. לבית"ר ירושלים כולה. לאלי אוחנה, ליוסי בניון, לרוני לוי ולשחקנים שנתנו לאוהדים להרים אותם על כתפיים בזמן שאחרים מקללים בגזענות דוחה חבר שלהם לקבוצה.
רמי מנדל
ההסכמה שנתן חוגג להדבקת הכינוי פברגאס לעלי מוחמד אומרת, מבחינתי, אני רוצה שקט. מבחינתו שיקראו לשחקן גם ביבי נתניהו אם זה ייתן לו שקט ביציעים. ופה הוא פספס בענק. לא מדובר פה בהסכמה אלא בוויתור. אין פה פשרה אלא כניעה. ולמה? כי חוגג, וגם אוחנה ובניון, שהכריזו שמוצאו של אדם לא מהווים פקטור בהגעתו לקבוצה, פשוט נתנו ללה פמיליה להמשיך לנהל להם את המועדון. טוב לא ייצא מזה. ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את ארקדי גאידמק ואלי טביב. גם הם התחילו ביחסים טובים עם ארגון האוהדים.
ראוי להערכה / רונן שוויג
אימון הפתיחה הרשמי של בית"ר, לפחות מבחינת אוהדי הקבוצה, היה דוחה ומכוער. מאז חלף אמנם זמן רב והסערה סביב הקללות הגזעניות כלפי עלי מוחמד הולכת ודועכת, אבל הספיחים שלה והטעם הרע מהפרשייה הזו ירחפו לטעמי עוד זמן רב מעל בית וגן. מה גם שעדיין אפשר לראות ברשתות החברתיות ולשמוע ברחוב ניצנים של אותה גזענות מבישה ומביכה.
התגובה הנחרצת שיצאה מבית"ר באותו היום ראויה לכל הערכה. צריך להצדיע לבעל הבית משה חוגג ולהוריד בפניו את הכובע על המלחמה שהוא מנהל בגזענות, שזה לא פחות חשוב מהתמיכה הכספית.
אני ממש סולד ממה שקרה בשבוע שעבר בבית וגן ומתבייש בשביל כל אוהדי בית"ר. תמיד אומרים שמדובר בקומץ, שזה לא כולם אלא רק מיעוט. זה נכון, אבל אני חייב לומר שזה בכלל לא מנחם אותי ולא מוריד מאומה מהאכזבה העצומה. אני כמובן לא לבד. גם בבית"ר התאכזבו מההתנהגות של הקהל והבעלים משה חוגג אף איים בעזיבה וכעת נשמעים קולות של מלחמה.
ביום שישי שעבר, יומיים לאחר האירוע המביש והדוחה, הגיעו מאות אוהדי בית"ר והניפו את עלי מוחמד על כתפיהם. ביניהם היו גם אנשי ארגון לה פמיליה שהתנערו מהאירועים שהתרחשו יומיים קודם לכן. הם אפילו נתנו לעלי מוחמד כינוי – פברגאס ובעצם שמו את העניין מאחור.
רונן שוויג (צילום: מגד גוזני)
ואני אומר חלאס עם זה. די. נמאס. והזעקה הזו כבר מגיעה לשמיים. פשוט די להתעסק בדת ובמצוא של אדם. תנו לנו ליהנות מכדורגל. עלי מוחמד שחקן מצוין, אבל אחרי האירועים הללו קיים סיכוי שהוא לא יצליח להביא את היכולת לידי ביטוי והאשמה תהיה רק באותם חוליגנים.
שחקני כדורגל נבנים קודם כל מביטחון עצמי, שעוזר להפיק את המירב. הפגיעה בו, כפי שהיא באה לידי ביטוי באימון הפתיחה, בוודאי פגעה בו וזה עשוי להשליך על העונה כולה ועל היכולת של בית"ר.
