בדרך כלל, כשאנחנו חושבים על "אהבה", אנחנו מדמיינים רומנטיקה, פרחים או שקיעות יפות. אבל ב"מסדרונות" (או ליתר דיוק: בדרכים ובבתים) של היחידה להמשך טיפול בכללית מחוז ירושלים, למילה הזו יש משמעות אחרת לגמרי, עמוקה ומחייבת הרבה יותר. כאן, אהבה היא מחויבות מקצועית ואנושית. היא היכולת להישיר מבט למטופל ולמשפחתו ברגעים שבהם חייו נעצרים, בעקבות מחלה קשה או תאונה פתאומית, ולהגיד לו בביטחון: "אנחנו כאן איתך, ואנחנו לא הולכים לשום מקום".
"היחידה שלנו היא למעשה בית חולים ללא קירות", מסבירה זהבית חזן, מנהלת האחיוּת ביחידה. חזן, שעובדת בכללית כבר 18 שנים וחצי, היא אחות אונקולוגית בהכשרתה ובעלת תואר שני ומומחיות בטיפול תומך (פליאטיבי). "לעבוד בתחום הזה דורש אנושיות גדולה", היא מעידה. "המערך העצום הזה – הפועל תחת ניהולם הרפואי של פרופ' ג'רמי ג'ייקובס ופרופ' יוחנן שטסמן וניהולה האדמיניסטרטיבי של אליס דובב – מציין בגאווה 33 שנות פעילות ומטפל כיום בכ-510 מאושפזי בית בכל מרחב ירושלים והסביבה – כולל בית שמש, מעלה אדומים, מבשרת ציון והמועצות המקומיות הסמוכות".
ואכן, זהו לא רק "ביקור רופא" אקראי, אלא מערך מולטי-דיסציפלינרי מקיף הכולל יחידות לאשפוז ושיקום בית, הערכה גריאטרית, פיזיותרפיה (בניהול יעל שטרק), ריפוי בעיסוק (בניהול ענת עדס), מרפאת פצעים מורכבת ושירותים ייחודיים כמו ש.ע.ל (שירות עירוי למטופל, באחריות האחות חפציבה אליהו) וק.ש.ב (קידום ושימור בריאות, בניהולם של ד"ר אהרון כהן והאחות שני לובטון).
זהבית חזן, מנהלת האחיוּת ביחידה להמשך טיפול של כללית מחוז ירושלים (צילום: דוברות כללית)
"אנחנו אורחים בבית של המטופלים", מדגישה חזן את ההבדל המהותי בין מחלקה בבית חולים לבין אשפוז בית. "בבית חולים המטופל הוא האורח שלנו, בפיג'מה של בית חולים, מנותק מסביבתו. כאן, אנחנו נכנסים למרחב הכי אינטימי שלו. אנחנו רואים את התמונות על הקיר שמספרות מי הוא היה לפני המחלה, אנחנו מריחים את הבישולים במטבח, אנחנו פוגשים את הנכדים שבאים לבקר. זה יוצר קשר שאין לו אח ורע במערכת הרפואית הרגילה. אי אפשר להישאר אדיש כאשר יושבים אצל מישהו בסלון".
אתגר המונשמים: טיפול נמרץ בחדר השינה
אחד האתגרים המורכבים והייחודיים ביותר של היחידה הוא הטיפול במונשמים בבית – תחום המנוהל על ידי יובל וולהנדלר, רכז תחום מונשמים ביחידה להמשך טיפול בכללית מחוז ירושלים. כ-150 מטופלים ביחידה הם מונשמים כרוניים, מתוכם כ-50 מתגוררים במזרח ירושלים. מדובר בחולים עם מורכבות קלינית גבוהה מאוד, התלויים לחלוטין בציוד רפואי מציל חיים ובאספקת חשמל יציבה.
"זה דורש מאיתנו להפוך את בני המשפחה למטפלים מיומנים", מסבירה חזן. "אנחנו לא נמצאים שם כל הזמן, ולכן המשפחה הופכת ל'צוות הרפואי' בשטח. הצוות מדריך את המשפחה בסבלנות כיצד לתפעל מכונות הנשמה מורכבות, איך לשאוב הפרשות, כיצד להתמודד עם סכנת זיהומים ואיך להגיב בשניות במצבי חירום. כל זאת, בסביבה ביתית שלעיתים אינה מותאמת לכך, בבתים צפופים או ללא תשתיות הולמות. האחריות על כתפי המשפחה היא עצומה, והתמיכה של צוות היחידה היא העוגן שמאפשר להם להחזיק מעמד. התמיכה הזו לא מסתכמת רק בביקורים, אלא גם בזמינות טלפונית מסביב לשעון 24/7 ובהכוונה מתמדת, שנוסכת במשפחות ביטחון שהן מסוגלות למשימה המורכבת הזו".
גשר של אמון במזרח העיר: כשגורל נקשר בגורל
העבודה בירושלים מציבה בפני הצוותים אתגרים ייחודיים של רב-תרבותיות, המורגשים ביתר שאת במזרח העיר ובשכונות החרדיות. המרקם הירושלמי העדין מפגיש את הצוותים עם אוכלוסיות מגוונות – יהודים וערבים, חרדים וחילונים – ולעיתים קרובות בסיטואציות מורכבות ורגישות. מעבר לאתגרי השפה (ערבית מול עברית) והצורך בתיווך של מינוח רפואי, הצוותים מתמודדים עם פערים תרבותיים עמוקים.
"בחברה המסורתית, טיפול בבן משפחה חולה נתפס כחובה דתית ומוסרית עליונה של המשפחה", מסבירה חזן. "כניסה של גורם חיצוני, של אחות או רופא זר, נתפסת לעיתים כבושה או כהודאה בכישלון של המשפחה לטפל ביקירם. לכן, הצוות צריך להלך בין הטיפות, לכבד את המסורת ובו בזמן להעניק טיפול רפואי מקצועי. זהו 'ריקוד עדין' הדורש רגישות רבה: לדעת מתי להיכנס ומתי לסגת, מתי ללחוץ על טיפול מסוים ומתי לתת למשפחה את הזמן שלה לעכל".
לכך, לדברי חזן, מצטרפים אתגרים סוציו-אקונומיים קשים, במיוחד במזרח העיר: בתים קטנים וצפופים שקשה להכניס אליהם מיטה רפואית סטנדרטית, מחסור בתשתיות חשמל יציבות שמסכן את חייהם של מונשמים התלויים במכשור, וסמטאות צרות ותלולות שמקשות על הגעת רכבי הצוות והציוד הרפואי עד לפתח הבית. לעיתים הצוותים נאלצים לשנות מסלולי נסיעה בשל מתיחות ביטחונית או לתאם כניסה מול גורמים שונים, אך הם לעולם לא מוותרים על ההגעה למטופל.
"המחלה לא מבדילה בין דם לדם, וגם אנחנו לא", אומרת חזן. "כשאחות נכנסת לבית, חובשת פצע, מחבקת אם מודאגת או מרגיעה ילד חולה, המחסומים נופלים. האנושיות מנצחת הכל. הקשר הזה מתהדק ככל שהטיפול מתמשך, והופך את הצוות לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. הוא מוזמן לשמחות ושותף לכאב. לעיתים קרובות, האחות או הרופא הם אנשי הקשר היחידים של המשפחה עם העולם החיצוני, והאמון שנבנה הוא שברירי ויקר ערך".
רוצים להישאר מעודכנים?
סיפורים מהלב: האנשים שמאחורי התיקים הרפואיים
מאחורי המספרים והפרוטוקולים עומדים אנשים, שמות ופנים. הנה כמה מהסיפורים המרגשים שליוו את צוותי היחידה לאורך השנים, הממחישים יותר מכל את המהות של "אהבה כמחויבות".
הנס של ינון: את סיפורו של ינון מספר יובל וולהנדלר, רכז המונשמים המחוזי. "ינון נולד בשבוע ה-30 להריון, במשקל זעיר של 1.230 ק"ג בלבד", הוא משחזר. "הוא בילה את חודשיו הראשונים כפג מונשם בפגייה של שערי צדק ולאחר מכן בשיקום בבית החולים אלי"ן. הוריו, תהילה וישראל, הם אנשי רפואה בעצמם – האם אחות והאב איש מד"א – ולכן הם הבינו היטב את כובד המשקל ואת האתגרים הצפויים. הכרתי אותם עוד בשלב ההכנה לשחרור, כדי להתאים את הציוד הביתי ולהעניק הדרכה צמודה".
יובל וולהנדלר, רכז המונשמים המחוזי, עם יינון שנולד במשקל של כ-1 ק"ג (צילום: פרטי)
החזרה הביתה עם תינוק כה שברירי ומונשם לוותה בהתרגשות מהולה בחששות כבדים. הליווי הצמוד של וולהנדלר והצוות איפשר להורים לנהל את הטיפול בביטחון, תוך שילוב בין הידע המקצועי שלהם לתמיכה של היחידה. הם למדו לנווט בין היותם הורים לבין היותם מטפלים, בתוך "בלגן שמח" ונעים המאפיין בית עם ילדים קטנים. יובל והצוות היו שם בכל צעד, זמינים לכל שאלה, מרגיעים בכל משבר קטן. הסוף היה משמח במיוחד: הצוות זכה לראות את ינון גדל, מתפתח, נגמל מהנשמה, ואפילו חוגג את החלמתו בסעודת מצווה מרגשת, שבה הודו כולם על הנס הגדול שהתרחש לנגד עיניהם. אבל, ההמשך משמח אף יותר. "תהילה וישראל עברו לגור בשכנות אלינו", מספר וולהנדלר, ואנחנו מתראים בכל שבוע כמה וכמה פעמים. החיבוקים שאני מקבל עד היום מינון מתוקים ונפלאים, ולראות אותו הולך לכיתה א' עם הבת שלי זה בהחלט ממלא את הלב בשמחה עצומה והודיה לריבונו של עולם".
* * *
"חיכיתי לך": סיפור שחרוט עמוק בזיכרונה של חזן התרחש לפני כחמש שנים, כשעוד עבדה כאחות בבית שמש. "ליוויתי במשך שנה וחצי מטופלת עם אי ספיקת לב קשה", היא משחזרת. "נקשרנו מאוד. לפני שטסתי לחו"ל לרגל הולדת נכדי, הלכתי להיפרד ממנה בטיפול נמרץ בבית החולים. מצבה היה קריטי, והייתי בטוחה שזו הפעם האחרונה שאראה אותה".
אבל למציאות היו תוכניות אחרות. כשחזן חזרה ארצה, היא הופתעה לגלות שהמטופלת השתחררה לביתה. "מיהרתי לבקר אותה בבית. כשהיא ראתה אותי, היא אמרה משפט אחד שצרוב לי בלב עד היום: 'חיכיתי לך'. יום אחד בלבד לאחר הביקור שלי, היא נפטרה. היא פשוט החזיקה מעמד כדי להיפרד ממני".
הקשר העמוק לא הסתיים שם. חזן שומרת על קשר חם עם בנותיה של המטופלת עד היום, הוזמנה להכנסת ספר תורה על שמה, וכיום, בסגירת מעגל מרגשת, היא אף מטפלת באחותה של אותה מטופלת.
* * *
האמונה שמנצחת את הגוף: וולהנדלר מספר גם על א', איש מאמין בשנות ה-60 לחייו, שהפך לסמל של כוח הרוח. "א' חלה ב-ALS, מחלת ניוון שרירים אכזרית, והפך למונשם ומשותק כמעט לחלוטין", הוא מתאר. "למרות המגבלות הפיזיות הקשות, רוחו לא נשברה. הוא המשיך לקום כל בוקר למניין ותיקין, להקפיד על קלה כחמורה ולברך את ילדיו, כשהוא מתקשר עם הסביבה בעזרת מחשב מיקוד מבט המופעל על ידי העיניים בלבד".
צוות היחידה ליווה את א' ואת אשתו המסורה במשך שנים ארוכות. הם היו שם בחתונות הילדים, בלידות הנכדים ובשמחות המשפחתיות, והפכו לחלק בלתי נפרד מהבית ומהמשפחה הגדולה והחמה. הם ראו את הילדים מתחתנים ומקימים משפחות משלהם, כשאביהם, למרות מגבלותיו, נשאר ראש המשפחה והעוגן הרוחני שלה. המשבר הקשה אירע לפני כשלושה חודשים, כשא' לקה בבלבול פתאומי. הצוות הערני זיהה שמשהו אינו כשורה, ולמרות שבדיקות הדם היו תקינות, התעקש על בירור מעמיק בבית חולים. שם התגלה גידול מוחי נדיר ואגרסיבי. למרות הפרוגנוזה הקשה והמכה הכפולה, א' ומשפחתו בחרו להמשיך לדבוק בחיים ובאמונה עד הרגע האחרון, כשהצוות עומד לצידם, תומך ומחזק בכל צעד בדרך הקשה. "א' נפטר במיטתו בביתו, כשהוא מוקף במשפחתו האוהבת, באמירת וידוי וקריאת שמע", מספר וולהנדלר. "כשהגעתי לנחם את המשפחה מצאתי את עצמי מנוחם על ידי ילדיו ואשתו".
המחיר הרגשי: להיות שם כשהלב נשבר
העבודה האינטנסיבית הזו גובה מחיר רגשי לא פשוט מהצוותים. להיקשר למטופלים, להפוך לחלק מהמשפחה, ואז להיפרד – זהו מעגל חיים קשה ושוחק. "אנחנו בוכים איתם, צוחקים איתם ולעיתים גם מתאבלים עליהם", מודה חזן. "אבל הסיפוק בידיעה שהיינו שם בשבילם ברגעים הכי משמעותיים, שאפשרנו להם איכות חיים, כבוד וחמלה – זה הדלק שמניע אותנו להמשיך הלאה, למטופל הבא".
לקראת יום האהבה (14 בפברואר), הצוותים של כללית מחוז ירושלים מזכירים לנו שאהבה היא לא רק פרפרים בבטן ומתנות. אהבה היא מקצועיות ללא פשרות, היד החמה שמחזיקה את המטופל כשהוא מפחד, העין הטובה שרואה את האדם מעבר למחלה, והידיעה הברורה שגם ברגעים הכי חשוכים ובודדים, אתה אף פעם לא לבד.
היחידה להמשך טיפול במספרים
33 שנות פעילות
384 מטופלים במצב תת-חריף
160 מטופלי סיעוד מורכב
145 מטופלים מונשמים
128 מטופלי שיקום בית
105 מטופלים אונקולוגיים
82 מטופלי אי ספיקת לב
55 מטופלי הוספיס בית
1059 – סה"כ מטופלים באשפוז בית
מישל (בעלה של זהבית)
בשביל כל זה, אני וכל המשפחה, מקבלים באהבה, את המשפחה השניה של זהבית, משפחת היחידה להמשך טיפול במחוז ירושלים של הכללית.