בשביל מה היה צריך את זה? כך שאלו השבוע רבים מאוהדי בית"ר ירושלים לאחר ההודעה על החלפת ברק יצחקי באלמוג כהן. אפשר להבין אותם: בכל זאת יצחקי הצעיד את בית״ר למקומות שעד לא מזמן היו בגדר חלום, כשבדרך הוא אחראי לכמה מהזכרונות המתוקים ביותר לכל בית"רי אי פעם. בין אם ההישרדות בעונה הראשונה עם הניצחון בבלומפילד שנכתבו עליו שירים, הניצחונות על מכבי חיפה ומכבי ת"א בעונת הקסם שבה טעמנו מחדש את הצמרת – או החלום הגדול על אליפות שכמעט והתגשם, עם תוצאות בלתי נתפסות בדרך: מ-2:4 ועד 2:8, כולל 6.
אז קודם כל: תודה ברק יצחקי. כשחקן עשית היסטוריה בצהוב-שחור וכמאמן הצעדת את בית"ר לגדולות. תודה, תודה ושוב תודה.
ועכשיו לצד המקצועי: ניכר שאגו היה המכשול העיקרי בין הצדדים. אברמוב וכהן לא באמת רצו להמשיך עם יצחקי. בעיני, חבל מאוד. יצחקי היה מאמן מצליח וכהן היה מנהל מקצועי מצליח, וכל חילוקי הדעות שעליהם שמענו מכל מיני גורמים לא נראו על המגרש ולא נשמעו בתקשורת. ברגע אחד נוצר זעזוע במערכת שדווקא עבדה חלק וכמעט עשתה היסטוריה.
האם זו ההחלטה הנכונה? זה הימור. צל"ש או טר"ש. כהן הוא גאון כדורגל, שהביא סטנדרטים שלא נראו בבית וגן. היו לו פגיעות נהדרות בזרים ובישראלים, אבל גם נפילות תמוהות. הוא אף פעם לא אימן, אבל ניכר שזה מה שהוא רצה באמת – ולא נכון היה שמשה אוחיון יהיה מאמן א-לה-בני בן זקן.
בכל מקרה, בית"ר צריכה לצעוד לאליפות בעונה הבאה ואם כהן יעשה את זה בעונה ראשונה כמאמן זה יהיה הישג בלתי נתפס – אני בספק אם יקרה, אבל מקווה.
ומילה לסיום על אגדה: אבירם ברוכיאן. מישהו העלה ברשתות את נאום הפרידה שלו כשיצא לוורשה – אין עוצמות כאלה. אז הנה הוא שוב בבית וגן וזה כל כך מרגש. בהצלחה גדולה.
תגובות