משחקה של הפועל קטמון ירושלים נגד בית"ר תל אביב רמלה ביום שישי שעבר היה פשוט עצוב. אלפי צופים, אוהדי הפועל קטמון כמובן, הגיעו שוב לטדי ונחלו פעם נוספת העונה אכזבה גדולה.
השורה התחתונה, כפי שהודה המאמן יוסי מזרחי לאחר המשחק, היא שהפועל קטמון פשוט שיחקה רע מאוד. הפעם איש לא שלח אצבע מאשימה אל השופט. ההפסד המתון של שתי נקודות מתוך שלוש היה מעשה ידינו להתפאר.
- תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר" [email protected]
דומה שיש להפועל קטמון הגנה טובה, שוער יציב וגם ההתקפה יכולה להפתיע לטובה. אבל במושגים אסטרונומיים יש לנו חור שחור במרכז השדה. בלי קישור דומיננטי קשה מאוד לעלות ליגה ולכן אנחנו רואים שוב ושוב שהפועל קטמון מתקשה לנצח משחקים.
הפועל קטמון עדיין חולמת על עליית ליגה, והיא גם יכולה לעשות זאת, אבל המועדון צריך גם לחשוב קדימה – אל העונה הבאה ואל העונות שיבואו לאחר מכן. אחת המסקנות העיקריות מהעונה הנוכחית, היא שכדי לבנות קבוצה לעתיד, יש צורך גדול לחשל את מרכז השדה באמצעות שחקנים צעירים ונחושים. רק אז תוכל הפועל קטמון להיחלץ מהסגנון השבלוני שמאפיין אותה במרבית המשחקים מאז המשבר שפקד את הקבוצה בחודש נובמבר, ולמרות שהמשבר חלף וגם המאמנים התחלפו – הסגנון השבלוני ממשיך ללוות את הפועל קטמון גם במשחקים האחרונים וכנראה שיימשך עד לסוף העונה.
כדי שיגיע שינוי אמיתי, הן בתוצאות והן ביכולת, המאמן יוסי מזרחי והקבוצה כולה חייבים להמר על סגנון התקפי והרפתקני יותר, כזה שיניב שערים, ניצחונות ונקודות ליגה גם במשחקי חוץ. החלוץ עדן שרם איננו פתרון, עם כל הצער שבדבר.
חיים ברעם (צילום: ארנון בוסאני)
לנוכח המצב והיכולת גם אני, כמו אוהדים רבים של הפועל קטמון, מכין את עצמי נפשית לעונה נוספת בליגה הלאומית. זה יהיה חבל, אבל חשוב להדגיש גם שלא יהיה מדובר באסון (למרות שאני שומע גם קולות כאלה – בעיקר מחוץ לקטמון אבל גם בקרב אוהדיה).
אם אכן נישאר עונה נוספת בלאומית, אני מתחייב מראש לא להאשים את ההנהלה או את המאמן. עשר הקבוצות הראשונות בטבלת הליגה הלאומית, למרות החלוקה המלאכותית לפלייאוף עליון ותחתון, הן שוות לגמרי בכוחן. כמו בריצות למרחקים ארוכים המאמץ הנוסף בסיבובים האחרונים יכריע את הכף. כל חובבי הספורט אוהבים תארים ושיאים, וגם אני מייחל לחגיגה אדומה בטדי בסוף העונה. עתה, בסופם של ימי הביניים, אנחנו חולמים על רנסנס.
הסכנה האדומה
מאז ימיו הגדולים של צייד האדומים הנקלה ג'ו מקארתי בתחילת שנות ה-50 של המאה שעברה, לא נתקלנו בהפחת שנאה הדדית כמו בתכונה שהיתה לקראת המשחק בין הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים, שהסתיים בניצחון דרמטי של הצהובים.
הבחירות שהתקיימו יום למחרת המשחק, שגם הם הסתיימו בניצחון של הבית"רים, היו הגורם להפחת השנאה הזו. אבל ההמולה הזאת, חשוב להדגיש, היא מופרכת לגמרי. רוב אוהדי הפועל תל אביב הם מדרום העיר, מיפו ומבת ים, ואין להם שום זיקה לערכיה של תנועת העבודה. יש גם אחרים, אבל רובם התברגנו. פרשת חיים רמון מסמלת את הכל.
הצבע האדום הוא מזכרת מהפגנות הפועלים בארצות הברית במאה ה-19. כיום הוא מאפיין אגודות חזקות כמו מנצ'סטר יונייטד, ליברפול וארסנל. בגלל ההסתה עלול להישפך דם נקיים.
