ההפסד של הפועל להפועל אילת, שהיה השני העונה של האדומים לקבוצה הדרומית בארנה, הראה הרבה מאוד בקיעים בקבוצה של עודד קטש. אם מוסיפים לכך את חוסר היכולת של ראשי הפועל ושל ארגון האוהדים בריגדה לסיים את הסכסוך ביניהם, הרי שהמצב של הפועל לקראת הישורת האחרונה רחוק מלהיות משביע רצון.
אתחיל בגזרת הסגל הישראלי, שאמור היה להשתדרג משמעותית עם צירופו של אמארה סטודמאייר. אז סטודמאייר מספק בינתיים את הסחורה, אבל התפוקה הכוללת של הישראלים מאכזבת מאוד ומעמידה בסכנה גדולה אפילו את ההגעה לפיינל פור.
כחודש וחצי לסיום העונה, רק שניים מהישראלים של הפועל מספקים את הסחורה – סטודמאייר ויוגב אוחיון. ארבעת השחקנים האחרים, תמיר בלאט, בר טימור, ליאור אליהו ואלכס צ’וברוביץ’, כמעט ולא מורגשים, כשחלקם אף כמעט ולא משחקים. התרומה של הארבעה דלה מאוד וביכולת הנוכחית שלהם הפועל תתקשה מאוד לעבור סדרת פלייאוף, ולא משנה מי תהיה היריבה. על המקום הראשון, שיובל לאירוח הפיינל פור, אין בכלל טעם לדבר כרגע. גם בגלל ההפסד לאילת, אבל בעיקר בשל העובדה שאין תרומה מהישראלים.
במשחק מול אילת, קטש שוב בחר לייבש את אליהו 40 דקות על הספסל. המאמן, כך נראה, לא ממש מאמין בקפטן שלו וכנראה שממנו לא תגיע שום תרומה עד לסיום העונה. על צ’וברוביץ’ חבל להכביר במילים. מלכתחילה הוא הגיע כסותם חורים, ולאחר האזרוח של סטודמאייר הוא בכלל נדחק הצידה.
האכזבה הגדולה היא משני הגארדים טימור ובלאט. מבחינתי, טימור הוא אכזבה גדולה. במקום להתקדם, הוא הלך העונה אחורה משהו כו 100 צעדים ונראה שהוא איבד לחלוטין את הביטחון. טימור הוא לא האשם היחידי, כשגם לקטש ולראשי הפועל יש חלק גדול מאוד מאוד באשמה. הרי קטש לא רצה אותו בתחילת העונה ובהפועל היו חייבים למצוא את הדרך להיפרד ממנו, כי במצב הנוכחי כולם מפסידים, ובעיקר הפועל, שהיתה יכולה להשתמש בכסף הרב שהוא מקבל ובמקום בסגל בצורה הרבה יותר מעולה.
אחרון חביב הוא בלאט, ולא בכדי. הוא הגיע להפועל כהבטחה גדולה וגם פתח את העונה מצוין. אבל בחודשים האחרונים הוא נמצא בירידה מתמדת. נראה שבלאט איבד את הביטחון בקליעה שלו. במשחקים האחרונים הוא מרבה לאבד כדורים וממעט למסור אסיסטים ולמעשה הוא הפך לשחקן משלים בינוני, בטח לא כזה שמתאים לקונטודורית על התואר.
רמי מנדל
נולדתי במושבה היוונית, שכונה שגובלת למגרש המיתולוגי ברחוב רחל אימנו בקטמון. מכאן, היה לי קל להתחבר לקבוצת ילדותי הפועל ירושלים. בתוך ילד הייתי מגיע לאימוני הקבוצה ולמשחקים הייתי נכנס בשיטת “אדוני, אתה יכול להכניס אותי?״. אם זה לא צלח, היינו ממתינים בחוץ עד למחצית, אז היו פותחים את השערים.
המשחק הראשון שזכור לי היה במגרש בקטמון, מול הפועל רמת גן. האורדונים הביסו באותו משחק את הפועל, אבל הקבוצה נכנסה לליבי ושם החל הרומן שלי עם האדומים.
לימים הפכתי גם למנהל קבוצת הנוער, הייתי מקורב מאוד לשחקנים שהיו אלילי וחגגתי ביחד איתם את הזכייה המופלאה בגביע של 1973.
השבוע נראה שהפועל ירושלים שלי הפכה לעוד פרט בהיסטוריה. הקבוצה, שהיתה פעם הטובה בעיר, זו שהביאה תואר ראשון לירושלים, שנתנה לנו הרבה רגעים יפים (לצד הרבה מאוד אכזבות), ירדה לליגה ב’ וממיתה בושה על כל מי שהיא היתה פעם הקבוצה שלו.
