הפינה ההיסטורית: חייה הסוערים של המלכה הירושלמית

מציאת מטבע הזהב הנדיר הנושא דיוקנה של המלכה המצרית ברניקי השנייה, שהתגלה בחפירה הארכיאולוגית בחניון גבעתי בעיר דוד, עורר עניין מחודש במלכות העונות לשם ברניקי.

כמו כן, מהווה מציאת המטבע לשתי נשים בעלות ייחוס מלכותי באותו השם – ברניקי – שחיו בארץ יהודה בימי בית שני, והיו ממוצא חשמונאי והרודיאני. האחת, אשתו של אריסטובלוס בנו של המלך הורדוס ממרים החשמונאית, שהוצא להורג בשנת 7 לפנה"ס בידי אביו ולא זכה להיות מלך, ועל כן ברניקי הזו לא זכתה להיות מלכה. היא עזבה עם ילדיה לרומא, ונהנתה מחסדי בית המלוכה הקיסרי. היא ידועה כאימו של אגריפס הראשון, שכאשר גדל חזר לירושלים וזכה להיות למלך אהוב על העם (41-44 לפנה"ס) – ועל שמו נקרא הרחוב החוצה את נחלאות.

ברניקי השניה היתה מלכה, וזכתה להיות לידועה בכל העולם העתיק, בשל פרשיית האוהבים שניהלה עם טיטוס כובש ירושלים. היא חיה ברגעים המכריעים של המרד הגדול, ויחד עם אחיה אגריפס השני, היו הדמויות היהודיות הבולטות בתקופה זו. אגריפס שלט מטעם הרומאים על אזורים בצפון הארץ הגולן, כלקיס (כיום אזור בדרום לבנון) – וכן היה הממונה על הר הבית ובית המקדש בירושלים. ברניקי ואגריפס ניסו למנוע את המרד נגד הרומאים ופעלו לשכך את זעם העם נגד רומא. אולם בשל היותם במחנה הרומי שצר עם פרוץ המרד על ירושלים, ובשל פרשת אהבתה עם טיטוס, שנחרט כרשע שהחריב את בית המקדש – ברניקי היתה לדמות שנויה במחלוקת בזיכרון הקולקטיבי של היהודים. סייע לכך גם ההיסטוריון המתעד של המרד יוסף בן מתתיהו, שהתעלם ממנה בתום המרד, וגם מחמש השנים שהיא חיה בארמונו של טיטוס ברומא. בשנים אלו גברה שנאת תושבי העיר כלפיה וכן של חברי הסנט שלא רצו אותה בתור מלכה, ובשלב מסוים נחשבה אך לאיום על יציבותה של האימפריה. יחד עם זאת היא זכתה להערכה רבה ולהתייחסות אוהדת מצד ההיסטוריונים הרומים, זאת בשל היוותה אישה מרשימה, שנודעה ביופייה ובהליכותיה האצילות.

ברניקי ואחיה המלך אגרפס – ציור מ-1875 של וסילי סורקוב בגלריה טרטקוב במוסקבה (צילום: מתוך ויקיפדיה)

שלט הרחוב המביך בגוננים

אי לכך כותב שורות אלו הופתע כאשר ניגש לצלם בשכונת גוננים את השלט שהוצב ברחוב הנושא את שמה של ברניקי (היה זה בשנת 2016), ומצא כי כתוב עליו "ברניקי: מלך יהודה בסוף ימי הבית השני". פניתי לעירייה לוועדת בחירת שמות לרחובות, וכתבתי שברניקי היתה בכלל אישה ולא גבר, ומלכה שהיתה נכדתו של הורדוס הגדול ובתו של אגריפס – ונצר למשפחת החשמונאים. נעניתי כי כוונת הוועדה היתה לברניקי סבתה של המלכה, שהיתה נשואה למלך (אף כי בעלה אריסטובלוס מעולם לא זכה להיות מלך) – וכי השלט שונה כעת ל"ברניקי: אשתו של אחד ממלכי יהודה".

חרף שינוי זה, נציין כי כאמור ברניקי הסבתא היתה חסרת משמעות בכל מובן, ובעיקר בהיבט ההיסטורי של ירושלים, בניגוד לנכדתה המפורסמת, שהתגוררה בימים שקדמו למרד – בארמון החשמונאים ביחד עם אחיה. פניתי שוב לעירייה להבהרה ונעניתי רשמית כך: "הרחוב מתייחס לברניקי אשתו של אריסטובלוס מלך יהודה ולא לברניקי המלכה".

העברתי את צילומי השלט וההתכתבות לחבצלת פרבר-שפר, מחברת הרומן ההיסטורי "אהבתה של ברניקי". הסופרת ענתה לי כך: "לדעתי הכיתוב על השלט בקטמון נעשה כסוג של "מריחה מביכה", משום שלא ידעו לתקן את הטעות, מבלי להחליף את שם הרחוב – וכך הוסיפו חטא על פשע".

הפניתי את תשומת הלב לשלט המטעה גם להיסטוריונית פרופ' טל טלמון, מחברת הספר "המלכה ברניקי". היא אמרה לי "הסיפור הזה ידוע לי והוא ממש מגוחך. אולי מנסים להמעיט מדמותה של ברניקי – אחת הנשים המשפיעות ביותר בימיה. היא ראויה בהחלט לרחוב על שמה בירושלים".

מטבע הזהב שהתגלה עם דמותה של ברניקי השנייה המצרית (צילום: מתוך ויקיפדיה)

הנצר האחרון לבית החשמונאים

כך או כך ללא קשר ושילוט הרחוב, הרי סיפורה של ברניקי מרתק – וחייה היו מלאי דרמות ותהפוכות. היא ידועה גם בעולם הנוצרי הודות לישיבתה עם אחיה אגריפס כשופטים במשפט השליח פאולוס, שהואשם בהמרדה. ברניקי סינגרה עליו וצידדה בהחלטה שלא להוציאו להורג ולהסתפק בהגלייתו. פועלה ההירואי היה קרוב לפרוץ המרד, כאשר היא מצאה עצמה בירושלים בארמון לבדה, כי אחיה היה מחוץ לעיר. בירושלים ארעה אחת התקריות הקשות שהובלו למרד, כאשר נציב יהודה הרומי באותו הזמן גסיוס פלורוס, תכנן לשדוד חלק מאוצרות המקדש. היהודים התנגדו התנגדות עזה נגד ההחלטה הזו, ואזי הוא שילח בהם את חייליו שערכו טבח בעיר. ברניקי, שהחלימה בארמון ממחלה, שלחה את מפקדיה לפלורוס במטרה שיפסיק את הפוגרום. ברם, פלורוס לא נענה לבקשותיה.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

ברניקי שמה נפשה בכפה וצעדה יחפה אל מפקדתו של פלורוס, והתחננה שיחמול על נפשותיהם של תושבי העיר. הוא לא שעה לתחינותיה ובסופו של דבר היא נאלצה להימלט חזרה לארמונה להיות מוגנת בשומריה. למחרת התקוממו תושבי ירושלים והבריחו מהעיר את פלורוס וחייליו, וזו הייתה למעשה הפרשה שסללה את הדרך למרד מלא.

שמה של המלכה ברניקי, אוצר בתוכו סיפור כואב של חורבן הבית השני ופרשת אהבה סוערת בין המצביא הרומי טיטוס לבין האחרונה לבית החשמונאים. פרשה מסעירה של קשר בין אחת הנשים היפות של העולם הקדום, שכמעט הייתה לקיסרית העולם הרומי, אך סיימה את חייה שבורת לב, ברניקי נותרה ידועה כמלכה רק בזכות נישואיה למלכים היא עצמה לא הפכה לשליטה בזכות עצמה.

שלט רחוב ברניקי בגוננים עם הטעות אשר מכנה את ברניקי מלך (צילום: אדם אקרמן)

ברניקי היתה נשואה שלוש פעמים, מהם פעמיים למלכים, אלמנה פעמיים וגרושה פעם אחת. חייה הפעלתנים של ברניקי שימשו השראה למחזות, ספרים, סרטים ואופרות. המחזה "ברניקי", מאת הסופר הצרפתי ז'אן ראסין, הוצג לראשונה בשנת 1670 וזכה מאז להצלחה רבה. משוררים רומיים כיובנאליס והמורה לאמנות הדיבור כמו קווינטליאנוס, התייחסו אליה ברתיעה ובאיבה. היסטוריונים רומיים כמו סייטוניוס, דיו, קסיוס וטקיטוס, תיארו את עוצמת השפעתה על טיטוס, בזכות יופייה המצודד ופיקחותה. ספרים רבים נכתבו עליה, כאשר המרשים שביניהם הוא של הווארד פאסט: "ברניקי החשמונאית".

פרופ' טל אילן, שספרה נכתב באנגלית (טרם תורגם לעברית), ולכן פחות ידוע לקהל הישראלי – היא ביוגרפיה מתועדת הייטב ומציגה את המלכה באור אובייקטיבי, ולא כמקור למזימות ומניפולציות אלא כדמות חיובית ואשה נמרצת שסיפורה הסתיים בעצב.

חיים גורי כתב עליה בספר שיריו "הספר המשוגע": "אני אקרא לה ברניקי המלכה בשל עיניה הירוקות ושערה הפחם וראשה הנכון שלא הוכתר מעולם". ברניקי נולדה בשנת 28 לספירה והייתה נינתו של המלך הורדוס הגדול ובתו של אגריפס הראשון, המלך היהודי האחרון – ששלט על חלק גדול של ארץ-ישאל וירושלים. היא היתה "מלכה שותפה" לאחיה אגריפס השני בחלקי ממלכתו המצומצמת בצפון הארץ. אגריפס שלט גם בטבריה ובמגדל, והיה לו ארמון בציפורי. תפקידו המשמעותי כמפקח על בית המקדש בירושלים הוענק לו על ידי הקיסר קלאודיוס.

אגריפס וברניקי היו הנצר האחרון לבית החשמונאים ובית הורדוס והדיירים האחרונים בארמון החשמונאים בירושלים, לפני שהועלה באש על ידי הקנאים, שהשתלטו על העיר ערב פרוץ מרד הגדול. שניהם עברו למחנה הרומי שהחריב את ירושלים בשנת 70 לספירה, וכמלך חסות וגם מתוך נאמנותו המלאה לרומי, אגריפס צירף את חייליו לצבא הכובש. שניהם חוו את האירוע הטרגי של שריפת בית המקדש וחזו ברומא בתהלוכת ניצחון בה נשאו הכלים שנלקחו ממנו.

פסל ראש של ברניקי המוצג במוזיאון ביוון (צילום: מתוך ויקיפדיה)

פסליה של ברניקי כמלכת הקיסרות הרומית המיועדת, ניצבו בהוראת אספסיאנוס וטיטוס, ברומא ובאתונה. כתובות הנצחה לכבוד אחיה ולכבודה נקבעו בביירות ובאלכסנדריה. קסם אישיותה, הופעתה המלכותית וכישוריה החברתיים הקסימו את אספסיאנוס. לאחר שהשתמשה בעושרה והשפעתה כדי לסייע לו להיבחר לקיסר, הוא המליץ לבנו טיטוס להתיידד עמה. טיטוס נפל בשבי קסמיה של הנסיכה המדהימה, העשירה והשנונה – וחרף הפער של כעשר שנים ביניהם (הוא היה רק כבן 30 כאשר כבש את ירושלים). טיטוס ניהל עמה רומן סוער, והוא החליט שברניקי תהיה לאשתו. יחסי אהבה אלו נמשכו כתריסר שנים, כאשר ברניקי היא מעין אשתו וגרה חלק מפרק מזמן זה לצידו בארמונו ברומא.

הרומאים וחברי הסנט שהתנגדו לפרשת האהבה וראו בה את חולשתו של טיטוס, קראו לברניקי "קליאופטרה השנייה". חייה של ברניקי נסתיימו באכזבה גדולה כאשר טיטוס לא הצליח לממש את הבטחתו לה. המצביא המהולל לא הצליח לעמוד בלחץ הסנט ובזעקה הציבורית שהתעוררה נגדה, העם הרומי ראה בה את קליאופטרה היהודית, שבדומה למלכה המצרית, אשר שבתה את גופם ונשמתם של הקיסר יוליוס קיסר והמצביא מרכוס אנטוניוס, איימה להפוך את צאצאיה לשותפים בהנהגת הקיסרות הרומית. ברניקי חזרה לאחוזתה בגינוסר, ומאז אין יותר עדות על מעשיה, מלבד הידיעה על פטירתה בשנת 80 לספירה.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".