הפינה ההיסטורית: התוכניות הגנוזות להקמת אתרים גרנדיוזיים בירושלים

יופייה וייחודה של ירושלים, העיר הידועה ביותר בעולם, מעורר יזמים, חולמים ואדריכלים, להקים בה מבני פאר גרנדיוזיים שיוסיפו לפרסומה ולהדרה. הפינה הפעם תסקור תוכניות בנייה ואדריכלות בולטות ויוצאות דופן, שעוררו עניין ציבורי ולעיתים פולמוסים סוערים, ולבסוף לא יצאו אל הפועל.

כיפות וקשתות בקמפוס

מראשית דרכה של התנועה הציונית, עוד בקונגרסים הציוניים הראשונים, הועלה הרעיון להקים בירושלים מוסד אקדמי שיצטיין ברמתו הגבוהה ויהיה מוקד גאווה לעם היהודי. הרעיון הבשיל עם ראשית הממשל הבריטי, שראה באהדה הקמת מפעלים בעלי ערך חינוכי, וכבר בשנת 1918 הונחה האבן הפינה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים. שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1925, נערך טקס פתיחה רשמי בהשתתפות הלורד בלפור, הנציב הרברט סמואל, ד"ר חיים ויצמן וקהל רב של מוזמנים מכובדים.

כבר לאחר הנחת אבו הפינה פנה ד"ר חיים ויצמן (לימים הנשיא הראשון של ישראל), למתכנן הערים הסקוטי הידוע פטריק גדס, בבקשה לתכנן תוכנית בינוי כוללת לאוניברסיטה. בשנת 1919 הגיש גדס, ביחד עם חתנו האדריכל פרנק מירס, תוכנית להקמת קמפוס חדשני ומתקדם, שטרם נבנה כמותו בעולם.

ההצעה להקמת המבנה הראשי של האוניברסיטה העברית בהר הצופים בשנת 1919(צילום: באדיבות האוניברסיטה העברית)

גדס הציע להקים מבנה כיפתי ענק שישמש כמשכן למפגשים מרכזיים באוניברסיטה, וגם יכיל אולם כינוסים של עד 3,000 מקומות. פנים המשכן יעוטר במגיני דוד גדולים ובקשתות מאבנים לבנות ואדומות בסגנון ממלוכי. לדעתו, הכיפה סמלה מרכיב בנייה המשותף לכל שלושת הדתות המונותיאיסטיות. הבניינים האחרים בקמפוס אף הם תוכננו להיות עם כיפות, כך שלכל הקמפוס תהייה צללית מזרחית ולא ייבנו מגדלים כמו ברוב האוניברסיטאות באירופה ובמיוחד באנגליה.

התוכנית, כפי שמלמד המבנה של הקמפוס בהר הצופים, לא נראתה קוסמת להנהלת האוניברסיטה, כשגם עלות ההקמה – כ-2.5 מיליון לירות שטרלינג – נראתה כסכום דמיוני לגיוס באותם ימים. לבסוף, האוניברסיטה נבנתה ממקבץ בניינים, שעוצבו בסגנון שכלל מרכיבים מזרחיים ואירופאים, כשעל מלאכת התכנון הופקד האדריכל היהודי-גרמני בעל השם העולמי אריק מנדלסון.

מגלומניה בישיבת עץ חיים

ישיבת עץ חיים היא מהוותיקות והיוקרתיות בירושלים. היא הוקמה על ידי הרב שמואל סלנט בעיר העתיקה ב-1841, בחצר בית כנסת החורבה שבעיר העתיקה, ועד מהרה הפכה לישיבה האשכנזית הגדולה והחשובה בארץ ישראל.

עשורים אחדים עמד בראשה הרב סלנט, שהיה הרב האשכנזי של ירושלים ומראשי הישוב הישן. בתנאי לימוד קשים ובצפיפות רבה, למדו בחדרים דחוסים פעוטות, ילדים בתלמוד תורה והנערים בישיבה. ככל שגדלה הישיבה כן תנאי הלימוד נהיו קשים יותר. הרב סלנט פתח סניף בשכונת מזכרת משה, להקל על הצורך של ילדי השכונות שהתפתחו מחוץ לחומות את ההליכה היומית לעיר העתיקה. בערוב ימיו מינה הרב סלנט את חתנו, הרב יחיאל טוקצ'ינסקי, למנהל הישיבה, וזה יזם בשנת 1908 רכישת חלקת אדמה גדולה, של כ-6 דונם ברחוב יפו. שטח האדמה כלל בית אבן גדול וישן, בו למדו תחילה בצפיפות תלמידי הישיבה. על מנת להגדיל הכנסותיה, הישיבה בנתה בתחום המתחם הפונה לרחוב יפו – חנויות להשכרה.

הדגם שהציע האדריכל דב זוננפלד לבניית ישיבת עץ חיים (צילום: באדיבות ישיבת עץ חיים)

הישיבה פנתה לאדריכל שכונת עץ חיים, דב זוננפלד, כדי שיגיש תוכנית לבניית בית משכן מרווח שייבנה ליד הבית הישן. זוננפלד הציע תוכנית של בניין ענק, מפואר ומגושם, בן שלוש קומות עם כיפה מעליו – שיהווה מעוז העדה החרדית האשכנזית בירושלים. תוכניתו לא התקבלה בשל עלותה ומראה הבניין המסורבל שהציע להקים. תחת זאת, אומצה תוכניתו של האדריכל יוסף ברסקי להקמת בניין בן שתי קומות, שחזיתו פונה לרחוב יפו ומשני צדדיו צמודים אגפים פונקציונליים, התואמים למבנה הראשי.

עם תחילת העבודות להקמת הרכבת הקלה, החנויות הפונות לרחוב יפו נסגרו ופורקו. בשנת 2007 יזמים הציעו לרכוש את המתחם של הישיבה לבניית מגדל מסחרי, והוא נמכר ב-15 מיליון דולר, כאשר הוועדה המחוזית והמועצה לשימור אתרים הצילו אותו מהריסה. כך המבנה המרכזי יישמר וכן הקיר החיצוני הפונה לרחוב יפו.

בשנת 2010 נערך במתחם טקס פרידה מרגש מהבניין. בשנת 2011 רכשה ההנהלה את מתחם ביה"ס למל ברחוב ישעיהו – ולשם עברו תלמידיה.
מגדל תצפית על הרכס

התוכנית להקמת מגדל תצפית על רכס ארמון הנציב הוגשה לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה בשנת 2000. היזם היה עוזי סלע והמונומנט אמור היה להתנשא לגובה 135 מטר, כשעל מלאכת התכנון הופקד האדריכל הירושלמי יונתן שילוני. המיזם התיירותי והייחודי הזה, היה הופך אותו לאחד מסמלי העיר, ול פי התוכנית כלל גם מסעדה ושטחי מסחר. מגובהו הרם ניתן היה לראות את כל העיר העתיקה והחדשה, ואפילו את העיר רמאללה המרוחקת 30 ק"מ מירושלים.

התצפית הפנורמית הנהדרת היתה מושכת כל מבקר ותייר להנות מיופיו. יחד עם זאת המגדל היה נראה מכל מקום בעיר. הוועדה המחוזית אישרה את התוכנית והמליצה על תחרות בינלאומית לבחירת האדריכל שיעבוד עם שילוני. ברם, השינוי בקו הרקיע של ירושלים גרר גל התנגדויות עזות, וכ-4500 התנגדויות הוגשו הפעם למועצה הארצית לתכנון. בתום דיונים סוערים – החליטה המועצה על דחיית התוכנית לזמנים עתידיים. המועצה הדגישה כי טרם הבשיל המועד להקמת אטרקציה כזו בירושלים.

חידוש כנסיית הקבר

בתקופת המנדט, לאחר רעידת האדמה שהייתה בירושלים ב-1927, מצבה של כנסיית הקבר, האתר הקדוש ביותר לעולם הנוצרי בירושלים, היה בכי רע והיה חשש ליציבותה. חיזוקי מתכת מאסיביים הונחו בחזיתה, אך מצבה נשאר רעוע וגרם חרדה בקרב מיליוני המאמינים.

האדריכל הפרנציסקני האיטלקי הנודע אנטוניו ברלוצי, שתכנן כנסיות חשובות בירושלים ובגליל, נבחר לתכנן כנסייה שתחליף את המבנה הקיים. הוא תכנן מבנה ענק, כ-180 מטר אורכו, וסביבו רחבה גדולה. מעל לקבר עצמו הוצע בתוכנית מבנה עגול שבסיומו כיפה גבוהה, המסתיימת בפתח עגול כלפי השמים. במתחם תוכננו מבנים לכל העדות הנוצריות הגדולות והקטנות שבהן. מעל מתחם הכנסייה, תוכננו ארבעה מגדלים המתנשאים לגובה כ-100 מטר.

ההצעה של ברלוצי מ-1940 למבנה החדש של כנסיית הקבר (צילום: אדם אקרמן, מתוך תערוכה שהוקדשה לפועלו בלשכת ההסברה הנוצרית)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

ההצעה, כמובן, לא מומשה. אלו היו ימי פרוץ מלחמת העולם, וברור היה שהשלטון הפשיסטי של מוסוליני תמך בה בכל עוזו, אך הזמנים לא התאימו לתחילת ביצוע פרויקט ענק כזה. ההצעה של ברלוצי דמתה לבזיליקה של פטרוס ברומא, וכל אלו שתמכו בהצעה היו איטלקים.
בנוסף, הקמת כנסייה אדירת ממדים כזו, היה מחייבת להעניק פיצוי לבניינים רבים ברובע הנוצרי, שהיה צורך בהריסתם. הממשל של המנדט הבריטי לא היה מוכן להרשות להרוס מבנים בעלי ערך היסטורי סביבה.

מונטפיורי, רוטשילד והכותל

בשלהי השלטון העות'מאני נעשו ניסיונות רציניים לרכוש את הכותל מידי הווקף (רכוש ההקדש) המוסלמי ששכן בהר הבית, ולפנות תמורת פיצוי כספי ענק את בתי שכונת המוגרבים שגבלו בכותל. משה מונטיפיורי באחד מביקוריו בארץ (ב-1855), קיבל אישור מהפחה הטורקי לבקר בהר הבית, ופעל לרכישת הכותל.

לאחר הביקור כתב בספרו: "עשיתי מאמצים גדולים להפוך את הכותל המערבי למקום מלא בחרדת קודש וכבר ערכתי הסכם להוציא הדבר לפועל. אך קרה מכשול מסוים בלתי צפוי, שאי אפשר היה להתגבר עליו וכל התוכנית בוטלה".

בשנת-1887 הגיע הברון אדמונד רוטשילד ורעייתו לביקור בארץ. בעת שהותו בירושלים ביקר בכותל. הוא זועזע מההזנחה של הרחבה הקטנה והמעבר הצר, שנותר בינה לבין בתי השורה הראשונה של מבני שכונת המוגרבים. ברחבה זו עברו גם חמורים נושאי מטען, וסופר לו על העלבונות שסופגים היהודים המתפללים.

מראה הכותל הקדוש לעם היהודי בסביבה העלובה החריד את הברון. הוא פנה לנכבדי ירושלים שליוו אותו במילים: "מדוע שימצא קודש זה בתוך צחנה וטומאה? אני מוכן לתרום מיליון פרנק לקנות את הבתים המרופשים שמסביב ולבנות לדייריה בתים טובים ונאים במקום אחד".

רוטשילד, שבתי שכונת המוגרבים הם חלק מרכוש הווקף – ולא ניתן היה לרוכשם אלא בתנאים שקבע ההקדש המוסלמי, הוא פנה בהצעה למושל ירושלים ראוף פחה. רוטשילד הציע סך של 750 אלף פרנק – עבור פנוי 37 הבתים בשכונת המוגרבים – כ-20 אלף פרנק לבית (סכום פי כמה משווים הריאלי). רוטשילד התחייב לשאת בהוצאות הכרוכות בבניית בתים חדשים למוגרבים במקום אחר בעיר – שיעלו פי שניים מערך בתיהם הישנים. הפחה הסכים לבקשת הברון – אך אחרי שפנה לממונים עליו בקושטא לאשור העסקה – קיבל סירוב מוחלט.

פינוי שכונת המוגרבים התאפשר רק 80 שנה מאוחר יותר, בתום מלחמת ששת הימים. מרבית תושבי שכונת המוגרבים ברחו בעת הקרב לכיבוש העיר העתיקה, ביודעם שהכותל יהיה מוקד משיכה לישראלים ולכל העם היהודי, על כן הם פינו את בתיהם ומצאו לעצמם מגורים אחרים. טדי קולק, ראש העיר באותם ימים, פנה במהירות למספר קבלני בנייה ועפר ירושלמים, והפציר בהם לקבל את המשימה של הריסת הבתים הרעועים של המוגרבים. הוא ביקש מהם לעבוד יום ולילה עד שתושלם העבודה. תוך שבוע נוצרה הרחבה גדולת הממדים של ימיינו.

מגדל התצפית בטיילת ארמון הנציב (צילום: באדיבות האדריכל יונתן שילוני)

התוכנית הבינלאומית במרכז העיר

בשנת 2001 נבחרה תוכניתו יוצאת הדופן ומרהיבה באורגינליות שלה, שהוצעה על ידי האדריכל היהודי אמריקאי יליד קנדה – פרנק גרי – לעיצוב מוזיאון הסובלנות במרכזה של ירושלים. המבנה שהציע היה מהפכני, בנוי בצורה לא סימטרית – והיה לו סיכוי להיות אטרקציה עולמית. הבניין תוכנן להיות מצופה בזכוכית בגוון כסוף וכחול ממתכת טיטניום. אין ספק שהיה הופך להיות מוקד משיכה עולמי, בדומה למוזיאון גוגנהים שתכנן בעיר בילבאו בספרד.

בשנת 2002 הוטס הדגם ארצה והוצג בבית הנשיא ולאחר מכן במסיבת עיתונאים במלון המלך דוד. ראש העיר דאז אהוד אולמרט תמך בתוכנית, שעוררה התפעלות בקרב כל רואיה. לבניין הוקצבו 16 דונם -בשטח שבין רחוב הלל-נחלת שבעה-וגן העצמאות, ומטרתו היתה גם להחיות את מרכז העיר.

הדגם שהציע האדריכל פרנק גרי לבניית מוזיאון הסובלנות (צילום: באדיבות מוזיאון הסובלנות)

ברם, בשל עיכובים לא צפויים, סיבוכים ביורוקרטים ומשפטיים (בגלל עתירות של פלגים ערבים קיצוניים, שטענו שבנייתו תפגע בקדושת בית קברות מוסלמי שחלקו ימצא בשטח בית קברות מוסלמי עתיק) – התעכבה הבנייה בשנים רבות. המשקיעים, חברי הנהלת מרכז ויזנטל בלוס אנג'לס, ביקשו מגרי לצמצם את תוכניתו וכך להפחית בהוצאה הכספית של כ-250 מיליון דולר (כמיליארד שקלים). גרי הפתיע והכריז ב-2010 על התפטרותו ומשיכת ידו מהתוכנית. מהתחלה הוסבר לו שהתהליך המשפטי בישראל, יכול להימשך מספר שנים (ואמנם הוא נמשך 7 שנים עד שבית המשפט אישר שהבניין יעמוד על עמודים מעל בית הקברות), וגרי היה אז כבר בן 80, כשעיק התנגדותו היתה שלא לגרוע ולצמצם את היצירה שיצר. במקומו נבחר סטודיו האדריכלים של ברכה ויגאל חיוטין, אך גם הם לא החזיקו מעמד יותר משנה. במקומם נבחר למשימה האדריכל הירושלמי יגאל לוי עם צוות אדריכלים בריטי-סינגפורי.

לבסוף, הבניין הושלם בשנת 2024, ובחיצוניותו המבהיקה בלבן, הוא נראה כגוש מגושם, מסורבל ואפור – רחוק מלהיות ציון דרך באדריכלות הירושלמית. אין בכך להפחית בתכניו ועיצוב מרחביו הפנימיים, אך הבניין אינו מהווה אטרקציה תיירותית ולא הפך לפנינה זוהר לו בוצעה תוכניתו של גרי, היצירה היתה מעוררת עניין רב והשתאות בארץ ובעולם. בדיעבד, נראה שיש להצטער על כך, כי ההפרש בין ביצוע תוכניתו של גרי לבין המבנה שהוקם הסתכם בכ-50 מיליון דולר, סכום נכבד אך לא כאשר מדובר בהיכל חינוכי וסמלי שכונה תחילה "מרכז כבוד האדם". כיום הוא למעשה מרכז לדו-שיח וטיפוח ערכי הסובלנות (השם מוזיאון אינו מתאים) – שניתן לו על ידי מייסדי המוזיאון בארה"ב.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים"