במאי 1960 הצליחו לוחמי 'המוסד' ללכוד בארגנטינה את אדולף אייכמן, האיש שעמד במרכז השמדתם של ששה מיליון יהודים באירופה, וזאת לאחר שחמק מגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה ב-1945.
עם פתיחת משפטי נירנברג בברלין לפושעי נאצים בכירים, בהם עלה שמו לעתים תכופות, נמלט אייכמן לארגנטינה תחת השם ריקרדו קלמנט. הוא חי בבואנוס איירס עם אשתו וילדיו בתנאים כלכליים קשים. לאחר שורת מעקבים הוא נתפס בידי שלושה אנשי המוסד, ברדתו מן האוטובוס שהביא אותו ממקום עבודתו. בפעולה מיומנת ללא הפעלת אלימות, הם דחסו אותו אל תוך מכונית ממתינה, שנסעה לבית שנשכר מבעוד מועד בפרבר העיר. כעבור שבוע הוטס ארצה במטוס אל על, כשהוא תחת השפעת זריקת טשטוש. ראש המוסד איסר הראל, הבריק לראש הממשלה דוד בן גוריון "החיה בידנו באזיקים".
ב-11 באפריל 1961 החל המשפט בבית העם (כיום מרכז ז'ראר בכר), ועורר עניין עצום בארץ וברחבי העולם. האולם היה דחוס באורחים ובעיתונאים והוא גם הועבר בהקרנה לאולם במנזר רטיסבון הסמוך. בו בעת, מאות אלפי מאזינים נצמדו למקלטי הרדיו (לא היתה עדיין טלוויזיה). עיני העם היהודי כולו היו נשואות למשפט שהעדויות שהושמעו בו, גרמו זעזוע והיו נקודת ציון בתודעת תושבי ישראל ובפני האנושות כולה.
בימת אולם בית המשפט בבית העם בירושלים (צילום: באדיבות יד ושם)
"משפט ירושלים", כפי שכונה גם, נמשך כ-8 חודשים עד גזר דין מוות ב-15 בדצמבר 1961, פתח סוגר ליבם של ניצולי השואה, וקרב את תושבי המדינה לאסון שפקד את העם היהודי. כולם היו מודעים יותרו לפעולה המאורגנת, המחושבת והזדוניות של השלטון הנאצי להשמדת העם היהודי. ששת המיליונים הושמדו משך חמש שנות המלחמה, תוך מסע המלווה בתעמולת הסתה אנטי-יהודית שהקיפה את כל אירופה, והנאצים הסתייעו בו בעוזריהם מכל רחבי היבשת הכבושה. ההשמדה לא היתה חלק מאמצעי לקידום מטרות המלחמה של גרמניה, אלא שימשה כמסך עשן לביצוע מדיניות נפשעת שהטילה מום מוסרי על האנושות כולה.
באולם בית העם ישב בתא זכוכית חסין לכדורים אדולף אייכמן אדיש וקר רוח לעדויות הקשות של למעלה ממאה עדים, ולכ-1,600 מסמכים, רבים מהם היו בחתימת ידו האישית, שהראו את חלקו הרב בביצוע ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה. הוא טען שכל חטאו היה "בצייתנות לחובת השירות במלחמה, וכי הוא לא יזם דבר רק מילא פקודות ולא רדף יהודים מתוך תאווה ותשוקה, את זה עשו הממונים עליו".
המשפט נוהל על ידי שלושה שופטים: משה לנדוי מבית המשפט העליון, בנימין הלוי נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים ויצחק רווה נשיא בית המשפט המחוזי של תל אביב. התובע גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, החל את נאומו (שארך יומיים) במלים המצמררות: "במקום הזה שבו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי… עימדי ניצבים כאן כיום שישה מיליון קטגורים… אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מאשימה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים".
אדולף אייכמן (צילום: באדיבות יד ושם)
אייכמן הואשם בפשעים כלפי העם היהודי והאנושות, בביצוע יעיל, מסור ועקשני של פקודת "הפתרון הסופי" וגם בפעילותיו הקודמות להחלטה להשמדה הטוטלית בגירוש יהודים מברלין, וינה, ופראג. אדולף אייכמן השתתף גם בוועידת ואנזה שהתקיימה ב-20 בינואר 1942 בברלין בהשתתפות 15 בכירים נאצים בראשות ריינהרד היידריך, בה הוחלט על ביצוע שיטתי ומאורגן של הדרכים לאיסוף, שילוח למחנות ריכוז והשמדה המונית של היהודים במתקני גז. אייכמן שימש כמזכיר הישיבה והיה האחראי על ניסוח הפרוטוקול. הוא לא היה אחד מקובעי המדיניות, אלא שימש בתפקיד המנהלי-ארגוני בו הצטיין, כמו ארגון הרכבות להסעה למחנות ודאגה ל"מכסה מלאה" בהן. אולם השתתפותו בוועידה, מראה שהיה מעורב בתיאום הבירוקרטי של השמדת יהודי אירופה. יעילותו בלטה מאד בהשמדת יהודי הונגריה בקיץ 1944– כאשר גרמניה היתה כבר קרובה להתמוטטות ומפלה, הוא נשלח לבודפשט בדחיפות על ידי היינריך הימלר, בהאצת גירושם של היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ. תוך חודשיים בחודשי מאי-יולי גורשו למחנה ההשמדה כ-430 אלף יהודים, כאשר אייכמן מפקד על הפעולה ועושה ככל יכולתו להשיג יותר רכבות למשלוחים ומגיע תכופות גם לאושוויץ-בירקנאו לבדוק שתהליך ההשמדה מתבצע במהירות.
גדעון האוזנר הגדיר את אייכמן כרוצח "מסוג חדש" – לא המבצע בידיו את הרצח או כמפקד בשדה מלחמה, אלא "כמבצע את מלאכת הדמים מעבר לשולחן הכתיבה שלו. הוא רק פקד וציווה, ומכוח פקודתו גורשו היהודים משמכונותיהם, הוכו, עונו ורוכזו בגיטאות מוקפים בגדרות חשמל". עוד הוסיף האוזנר: "אייכמן מגדיר עצמו כאיש הצווארון הלבן, הצייתן וממושמע – אולם בשבילו החלטת ההשמדה היתה פיסת נייר לביצוע יעיל. ברם הוא האיש אשר תכנן, יזם, ארגן והורה שאחרים ירצחו וישפכו נהרות דם בכל דרכי הרצח, הגזל והעינויים – לפיכך דינו כאילו כרך במו ידיו את עניבת החנק".
מגורשים מגטו ורשה מועלים לרכבת בדרך לאושוויץ (צילום: באדיבות יד ושם)
והוסיף: "אייכמן היה האיש שעיסוקו היחידי היה כיליונם של היהודים – הוא היה בתפקיד ייעוד ושליחות ופעל בדבקות ובמסירות אין קץ". בסיום כתב ההאשמה אמר האוזנר: "לאדולף אייכמן תהיה הזכות שהוא לא נתן לאף אחד אחר מקורבנותיו -להגן על עצמו בפני בית הדין – גורלו לא ייחרץ אלא על פי דין ועל פי הוכחות".
רוצים להישאר מעודכנים?
לסניגור של אייכמן התמנה עורך הדין הגרמני ד"ר רוברט סרוואציוס – כי אף עורך דין ישראלי לא היה מוכן ללמד עליו סנגוריה וזאת היתה גם בחירת משפחתו, לאור היותו סנגור לנאשמים במשפטי נירנברג. בידי אייכמן לא היו האמצעים לשלם את שכר טרחתו בסך הגבוה של 30 אלף דולר, וזה שולם לן על ידי ממשלת ישראל. ניתנו לסרווציוס כל התנאים לשהות נוחה בירושלים וגישה לחומר הנחוץ לו על מנת להכין את ההגנה. האסטרטגיה בה בחר לנקוט היתה לטעון שאין זה סביר ששופטים יהודים ייפסקו באובייקטיביות נאשם גרמני נאצי, כי המעשים שעשה אייכמן היו חוקיים במדינה ששלחה אותו לבצעם וכי הנאשם לא היה איש ההנהגה הנאצית אלא ביצע פקודות.
לדבריו, אייכמן לא יכול היה להתנגד לפקודות, בהיותו רק פקיד ביצוע וכי מדינת ישראל לא היתה קיימת במועד ביצוע העבירו, ועל כן אין בסמכות בית המשפט הישראלי לדון בהם, וזאת גם מאחר והובא לדין בדרך של חטיפה מארגנטינה. בית המשפט דחה את טענותיו, ואייכמן נשפט במשפט צדק על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. לאחר שנחרץ דינו של אייכמן בפסק דין מוות, סרווציוס עזב את הארץ ואמר בתשובה לשאלות עיתונאים כי "המשפט היה הוגן".
כריכת הספר 'משפט אייכמן בירושלים' מאת גדעון האוזנר (צילום: אדם אקרמן)
במהלך המשפט הופרכה טענתו של אייכמן שהיה "בורג קטן" בפשע להשמדת יהודי אירופה. הוא ניסה להציג עצמו כפקיד חסר סמכות, אך התברר שהממונים עליו היו מרוצים מאוד מתפקודו, והא נותר שש שנים רצופות האחראי "למשרד לענייני היהודים" במשטר הרייך הנאצי. אייכמן לא הביע חרטה על מעשיו וטען כי הוא לא הרג יהודי במו ידיו וכי הפך קורבן לפשעי הממונים עליו. הוא גיבה את דבריו של סרווציוס שאמר עליו: "אייכמן היה משוכנע כי עליו לתת את הדין על מעשיהם של אחרים".
משך כל המשפט התברר שזיכרונו היה מעולה, אך כאשר הוזכרו לו אירועים הקשורים ביהודים הוא לא זכר אותם במדויק, ניסה להכחיש עובדות מתועדות והדביק לעצמו מסווה של אדם שלא שנא אישית את היהודים. אך מסווה זה נשר מפעם לפעם, כאשר נוכח מה רב החומר שנאסף נגדו.
גדעון האוזנר מספר בזיכרונותיו: "אייכמן נשאל על ישיבה סודית שנתכנסה בברלין בספטמבר 1939, שבה הוחלט על ריכוז היהודים בגיטאות ושאר צעדי ההכנה ל"פיתרון הסופי". אייכמן שלא ידע מצוי בידינו פרוטוקול המוכיח את נוכחותו באותה ישיבת צמרת – הכחיש בתוקף את השתתפותו בה. כאשר הראו לו את המסמך בו מופיע שמו – הודה בשיברון-לב כי אכן היה שם".
אייכמן הגיש לאחר הקראת פסק הדין בקשת חנינה לנשיא המדינה יצחק בן צבי וכך כתב :"אני מתעב את הזוועות שנעשו ביהודים כפשע גדול ביותר, ורואה זאת כצודק שהאחראים יועמדו לדין עכשיו ובעתיד… יש להבדיל בין המנהיגים לבין כלי שרת כמוני. לא הייתי מנהיג אחראי ולפיכך אינני רואה עצמי אחראי, ולכן יש לחון אותי ולבטל את עונש המוות".
יהודים מובלים לגטו לודז' (צילום: באדיבות יד ושם)
יצחק בן צבי הסתגר במשך כמה שעות בלשכתו עם כל חומר המשפט, ולבסוף דחה את בקשת החנינה. גזר הדין בוצע עוד באותו לילה ב-31 במאי 1962.
בדבריו האחרונים טרם תלייתו שלח ברכתו לגרמניה, אוסטריה וארגנטינה: "הארצות שאותן לא אשכח". והוסיף: "היה עלי לציית לכללי המלחמה ולדגליה".
אייכמן היה בן 56 במותו. גופתו נשרפה, ובטרם עלה השחר הועבר אפרו לספינת משמר החופים שהפליגה לעבר הים הפתוח. כאשר הספינה הגיעה אל מעבר למים הטריטוריאליים של ישראל נציב בתי הסוהר שהיה על הספינה זרק את קופסת האפר למים.
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
תגובות