רק לפני חמש שנים פרש דודי גורדון, בן 57, מעבודתו בשב"כ, ואז החל לחשוב מה באמת הוא רוצה להיות כשיהיה 'גדול' עם היציאה מן הצללים. התובנה הלא מובנת מאליה, היתה – להיות שחקן. מפתיע? התשובה, לדברי גורדון, מורכבת.
"לכאורה אלה שני עולמות רחוקים", הוא אומר בראיון ל"כל העיר", "וזו גם התגובה המיידית של מי ששומע על המעבר. אבל במחשבה שנייה אנשים מבינים שגם בעולם של הפעלת סוכנים וחקירות יש הרבה מאד אלמנטים של משחק. תמיד אהבתי לשחק, ואולי זה מה שמשך אותי לעבודה הזו".
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
לאחר ההחלטה להפוך לשחקן, החל גורדון את הכשרתו בתיאטרון פסיק ונכנס בהמשך כשחקן בלהקה המקצועית של התיאטרון. כשבפסיק רכשו את הזכויות על כתיבת מחזה לפי הספר 'בן החמאס' – סיפורו של מסעב חסן יוסוף, בנו של חסן יוסוף מראשי החמאס ביהודה ושומרון, אשר הפך לסוכן של השב"כ הישראלי, מנהליו פנו לגורדון בבקשה לכתוב את המחזה. התוצאה – ההצגה "נסיך הצללים", שעלתה לראשונה במאי בתיאטרון פסיק, וניתן יהיה לראותה ביום שלישי הקרוב. מעבר לכתיבת המחזה גורדון גם מופיע בה כשחקן.
דודי גורדון (צילום: גל אלי)
"כל תהליך הכתיבה לקח לי כשנה", מספר גורדון, "זו פעם ראשונה שאני כותב מחזה והיה פה תהליך של ניסוי וטעייה. נעזרתי בעוזי ביטון, הדרמטורג של התיאטרון. הכתיבה נמשכה גם תוך כדי העבודה על ההצגה".
סיפורו של "נסיך הצללים" סופר בספר "בן החמאס" ובסרט התיעודי "הנסיך הירוק" של הבמאי נדב שירמן. הסיפור המדהים של יוסוף מתחיל בהשתתפות באינתיפאדה הראשונה, ישיבה בכלא הישראלי וחציית הקווים, תוך בגידה בבני משפחתו למען ערכים של שלום ואהבה. במשך שנים סיפק מידע מודיעיני רב ערך לישראל תוך סיכון חייו, עד שפרש ועבר לחיות בארצות הברית. זוהי, כאמור, הפעם הראשונה שסיפורו מומחז גם לבמה. בהצגה משחקים אסי שמעוני, עוזי ביטון, רונית אברהמוף-שפירא, אריה שריקי, שי סבתי וכאמור, גורדון עצמו.
הכרת את הנפשות הפועלות במסגרת עבודתך?
"הכרתי באופן לא מעמיק. עבדתי במשך 25 שנה במגזר הערבי, חלקן באזור רמאללה, ובמסגרת העבודה הצטלבו דרכנו. יצא לי לפגוש גם את חסן יוסוף וגם את בנו. ההיכרות אינה מעמיקה אבל מספיקה כדי להכיר את הנושא בצורה טובה יחסית".
איך היה תהליך העבודה על ההצגה?
"תפיסתו של שמוליק הדג'ס, במאי הבית של התיאטרון, היא לתת את הדגש על העבודה המשחקית. זו תפיסת התיאטרון העני. השחקנים הם היוצרים את החלל והאווירה. זה נכון אם מדובר בסמטאות של רמאללה או בחדרי החקירות של השב"כ. בגלל הרקע שלי דאגתי לאותנטיות של הסיטואציות הקשורות להווי הערבי מוסלמי ולפן המקצועי. הפן הנוסף היה השפה. השתדלנו לשלב ערבית באופן שלא יפגע בהבנת הצופה. העברתי את השחקנים שיעורי ערבית ועבדנו על הגייה נכונה".
הביקורות על ההצגה חיוביות, אך מה שמשמח את גורדון יותר, לדבריו, הוא התגובות מהקהל: "הרבה אנשי פונים אלי אחרי ההצגה ומספרים לי שהיא גורמת להם לחשוב, שהיא הופכת להם את הבטן. הם עוברים חוויה. הם רוצים אחר כך לקרוא את הספר".
- "ההצגות שלנו פונות לכולם: חילונים ודתיים, יהודים ולא יהודים"
- המהפך של מוזיאון יהדות איטליה במרכז העיר
אך הפידבק החשוב מכולם הגיע מלא אחר מאשר הדמות הראשית עצמה – מסעב יוסוף, שהגיע יחד עם המפעיל מימי השב"כ, גונן בן יצחק. "זו היתה הפתעה מעניינת", מתרגש גורדון, "במהלך הכתיבה פגשתי את גונן, ואחרי שההצגה החלה לרוץ נודע לנו שמסעב אמור להגיע לארץ לבר המצווה של בנו של גונן. הם הגיעו בחודש שעבר לראות את ההצגה. בסופה הפתענו את הקהל והודענו ששני גיבורי ההצגה נמצאים ומסעב עלה לבמה ודיבר. הוא אמר שמבחינתו בהצגה יש יותר מהספר ומהסרט, וזה היה מרגש".
איך אתה מסביר את זה?
"הספר הוא פוליטי והסרט שם דגש על הפן המבצעי. ההצגה נוגעת בפן האנושי. ביחסים בינו ובין ההורים ובינו ובין המפעיל וזה ריגש אותו. חששנו מהתגובה שלו כי החיים שלו נשפכים על הבמה וזה שהוא אהב את ההצגה שימח אותנו מאוד".
