דעה | הטרגדיה במעון: דם ילדים אינו הפקר

האסון האחרון במעון ברוממה הינו מקרה מצער. הוא תוצר של מערכת שלמה שאינה מצליחה להגן על ילדיה הצעירים ביותר. לא בגלל רוע, אלא בגלל היעדר אחריות, היעדר מידע והיעדר פיקוח אמיתי.

אבל דווקא מתוך הכאב הזה יכולה לצמוח תקווה. ירושלים, עיר הבירה, יכולה וצריכה להוביל שינוי. מציון תצא תורה – גם בתחום ההגנה על פעוטות.

החוק ברור אך היישום רחוק מלהיות מספק

חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות משנת 2018 קובע כי כל מסגרת שבה משבעה ילדים ומעלה חייבת ברישיון ובפיקוח של משרד החינוך. זהו החוק וזוהי חובת המדינה.

אלא שעל פי נתוני הכנסת, אין בידי אף גורם במדינה מידע מלא על מספר המסגרות הללו. לא במשרד החינוך, לא במשרד העבודה ולא ברשויות המקומיות.

כאשר המדינה עצמה אינה יודעת היכן נמצאים הילדים, איך אפשר להגן עליהם?

מאות אלפי פעוטות ורבים ללא פיקוח מלא

בסוף 2024 חיו בישראל כ-543,000 פעוטות בגילאי 3-0. על פי הנתונים הרשמיים, רק בין 46 אחוז ל-64 אחוז מהם שוהים במסגרת מפוקחת. המשמעות היא שרבבות ילדים נמצאים יום-יום במסגרות שהמדינה כלל אינה מכירה. ללא בקרה, ללא הכשרה נדרשת וללא תקן בטיחות מחייב.

הנתונים מראים כי יש כ-39,000 מחנכות ומטפלות במעונות המפוקחים. במעונות ללא סבסוד שליש מהמטפלות אינן בעלות הכשרה מקצועית כלל.

המחסור מביא לשחיקה, לעומס, לתחלופה גבוהה ולפגיעה ישירה בבטיחות ובאיכות הטיפול. במערכת המתבססת על גבול היכולת, אסון איננו חריגה. הוא אפשרות מובנית.

פיצול הסמכויות פוגע בבטיחות הילדים

הגיל הרך בישראל מפוזר בין משרד החינוך שמופקד על הפיקוח, משרד העבודה שמופקד על הסבסוד והרישום, ומשרדי הרווחה והבריאות שמופקדים על מסגרות שיקומיות.

המשפחתונים הפרטיים נופלים בין הגורמים הללו, ולעיתים אין עליהם כל אחריות מפקחת. כאשר האחריות מפוצלת בין גופים רבים, הילדים נופלים בין הכיסאות.

ירושלים לא מואשמת אלא נדרשת להוביל

ירושלים היא העיר הגדולה בישראל והמורכבת ביותר מבחינת אוכלוסייה, מגזרים וצרכים. וכמו רבות מהרשויות, היא פועלת בתוך מערכת שבה המידע חלקי והפיקוח הלאומי אינו שלם.

אולם יש לירושלים יתרון גדול. היא עיר הבירה, עיר מובילה, עיר שממנה יוצא שינוי.

אם ירושלים תוביל מהלך כולל של מיפוי כל המסגרות בעיר, כולל מסגרות קטנות שאינן חייבות ברישיון על פי ההגדרה המצומצמת של החוק, אם היא תנגיש להורים מידע מלא ושקוף, אם היא תחזק את שיתופי הפעולה עם משרדי הממשלה ותבנה מודל עירוני לאיתור מסגרות בסיכון, המודל הזה יהפוך במהרה לתשתית לאומית.

זו אינה האשמה כלפי העירייה. זו הזדמנות. מציון תצא תורה – ומירושלים יכולה לצאת מהפכה אמיתית בהגנה על ילדי ישראל.

ד"ר יערה שילה (צילום: שרון גבאי)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

ומה עם ההורים?

החוק מאפשר להורים לקבל רשימה מלאה של מסגרות בעלות רישיון. זו זכות וגם אחריות. אבל המדינה והרשות המקומית הן אלה שצריכות להנגיש את המידע, למפות את השטח ולדאוג שהפיקוח אכן מתקיים.

הורים אינם אמורים להיות רגולטורים. הם אינם צריכים לנחש מי מפוקח ומי אינו מפוקח.

ילד איננו פתרון לשעות עבודה. הוא עולם ומלואו.

האסון היה ניתן למניעה וניתן למנוע את האסון הבא

כדי למנוע את האירוע הבא חייבים לבצע כמה מהלכים ברורים:

א. מיפוי ארצי מלא של כל המסגרות
ב. הרחבת פיקוח ואכיפה יזומה
ג. שקיפות מלאה להורים לגבי רישוי, ביקורות והכשרות
ד. הכשרה מקצועית מחייבת לכל מטפלת
ה. מודל עירוני מוביל בירושלים שיהפוך לדוגמה לשאר המדינה

דם ילדים אינו הפקר

הכאב גדול, אך אין סיבה שיישאר כך. הוא יכול להיות רגע של שינוי.

רגע שבו ירושלים, העיר שממנה יצאו ערכים ורעיונות ומהלכים לאומיים, מובילה את התיקון.

כאשר המדינה תבחר לראות את הילדים ולהגן עליהם, גם האסונות יפסיקו להתרחש.

• הכותבת היא מומחית לגיל הרך, מרצה בכירה במכללת אפרתה, חברת ועד בעמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך, וחברה במועצה לגיל הרך.