יוזמה מיוחדת ומבורכת של עיריית ירושלים התקלקלה עם פוליטיקה לא ראויה: לרגל חודש האישה הבינלאומי, התכנסה ועדת שמות מיוחדת שבחרה נשים ששמן יונצח ברחובות ירושלים. הוועדה בחרה 10 נשים, כולן נשות עשייה, כולן ראויות, ששמן יונצח: רמה סמסונוב, רבקה ויינגרטן, שרה הרצוג, גאולה כהן, חיה רוזנטל-חביליו, טרודה דותן, נינה טימופייבה, רחל צברי, אלישבע גולדשמידט, אסתר יוסלביץ' סלפיאן, ופלורה (פרחה) ששון שתקבל אות כבוד, ועל שמה תיקרא כיכר בצומת הרחובות הורקניה וניקנור בשכונת גונן ה'.
אז איפה הבעיה אתם תוהים? בין הנבחרות, כפי שניתן לשים לב, ח"כ לשעבר גאולה כהן, מנשות הימין הבולטות של שנות ה-80-70. אולם כזכור, רק לפני כחודש וחצי ועדת השמות העירונית בעיריית ירושלים לא המליצה על הנצחתה של שולמית אלוני ז"ל, שרת החינוך לשעבר ומהנשים הבולטות של השמאל כמעט באותן שנים. כהן ואלוני ז"ל ראויות שתיהן, אולם אחת תונצח והשנייה לא – מה שמעלה ניחוח של פוליטיזציה בהחלטות שמתקבלות בוועדות השמות, ולא בפעם הראשונה.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
מחפשים דירה ברחביה? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים
***
ובחזרה לועדה המיוחדת שהתכנסה לרגל חודש האישה הבינלאומי – יוזמה מבורכת שיש לקוות שתהפוך למסורת שנתית, שבה בחודש מרץ מונצחים רק שמותיהן של נשים.
הקרדיט ליוזמה המצוינת היא לאורלי בן אהרון, יועצת ראש העיר ירושלים לקידום שוויון מגדרי ולמורן שמואלוף, יו"ר פורום מקדמות שוויון מגדרי הארצי, כמו גם לחברת המועצה לורה ורטון, מחזיקת תיק מעמד האישה.
"אני מברכת היום על החלטת הוועדה להנציח שמותיהן של עשר הנשים המשפיעות הללו בקריאת רחובות על שמן", ציינה בן אהרון, והוסיפה: אני מייחלת כי תהא זו תחילתה של מסורת להנצחת נשים במרחב הציבורי בירושלים. אני מודה לראש העיר ולד"ר ורטון על ההירתמות למהלך. אין ספק שמדובר בהיסטוריה".
מימין – מורן שמואלוף, ענבר לזר, לורה ורטון, פלר חסן נחום, אורלי בן אהרון (צילום: עיריית ירושלים)
שמואלוף: "אני מודה מאוד לראש העיר, גב' ורטון ולמחלקה לקידום נשים העיריה שקידמו את הוועדה הערב והובילו בחירתן של 10 נשים הראויות להנצחת שמותיהן ברחובות העיר ירושלים. בעולם מתוקן הנשים הללו היו נכנסות גם בוועדה הרגילה ולא היינו צריכות להוביל ועדה ייעודית לנשים. איננו מיעוט. אנחנו חלק שוויוני בחברה, וכך גם פועלנו ותרומתו למען ירושלים. אלפי נשות עשייה ראויות ששמן ייחרט ברחובות העיר, וראוי שמעתה חברי העירייה המכובדים יכירו בהן ויוקירו אותן".
חברת המועצה ורטון, מחזיקת תיק מעמד האישה, אומרת: "מאוד שמחה וגאה שהיום אושרו שמות רחובות רבים בירושלים על שמותיהן של נשים פורצות דרך. ישיבת הוועדה לשמות רחוב הוקדשה כולה לשמות של נשים. מדובר בתחילתו של תיקון היסטורי, של הערכה והנצחה של נשים ראויות.
אני מודה לכל הציבור שהתגייס למבצע שעשינו. בעקבות פרסום בעיתון וברשתות יחד עם שיתוף פעולה של הוועדה העירונית לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי, הגיעו אלינו כמעט מאה הצעות.
מדובר בנשים מעוררות השראה מכל האוכלוסייה ובכל התחומים. עכשיו יש לנו גם מאגר שנמשיך לשאוב ממנו כדי להמשיך לדאוג לכך שבכל ישיבה יהיה ייצוג ראוי של נשים. אני מודה לראש העיר ולשכתו, לשותפות שלי במחלקה לקידום מעמד האישה, ליועצת ראש העיר אורלי בן אהרון, למירא חסונה ולשירה פנחס שעבדו אצלי שעות על הפרויקט הזה. וכמובן, לחברתי, מורן שמואלוף על סיוע בקידום המהלך".
המשנה לראש העיר חסן נחום: "היסטוריה בירושלים! לראשונה הוקדשה הערב וועדת שמות מיוחדת למען נשים ראויות ברחובות ירושלים. נשים תמיד היו חלק אינטגרלי פעיל בהקמת מדינת ישראל ובניית ירושלים בפרט . הגיע הזמן להוקירן בצורה הולמת. בע"ה נמשיך גם בשנים הבאות בפעילות זו".
רוצים להישאר מעודכנים?
ראש העיר משה ליאון: "אני מברך את הנשים וחברי הועדה על הבחירות החשובות. תשע נשים בעלות רזומה עשיר יונצחו לעד בעיר ירושלים. אני גאה לעמוד בראש הועדה שבחרה את הרשימה הזו".
***
רמה סמסונוב
מורה לפיתוח קול, זמרת מצו-סופרן וסופרת ילדים ישראלית (תרפ"א-תשע"ג).
רמה סמסונוב נולדה בשנת תרפ"א (1921), הייתה מורה לפיתוח קול, זמרת מצו-סופרן וסופרת ילדים ישראלית. נולדה בירושלים ולמדה הוראה בבית המדרש למורים בבית הכרם, משם המשיכה לג'וליארד, אוניברסיטת ויסקונסין והאקדמיה למוזיקה בירושלים.
סמסונוב נמנתה על מייסדי התזמורת הקאמרית הישראלית והופיעה תקופה ארוכה כסולנית באופרה הישראלית. נפטרה בשנת תשע"ג (2012).
רבקה (חוה) ויינגרטן
חלוצת מחדשי היישוב היהודי בירושלים העתיקה בתשכ"ז-1967 (תרפ״ג-תשע״ג)
כבר משנות העשרים של המאה העשרים היה גורלה של רבקה ויינגרטן קשור ושזור בזה של הרובע היהודי בירושלים ובתולדות העיר. היא שרדה את המצור בשנת 1948, חמקה משבי הירדנים בנפול הרובע היהודי וכיבושו על ידם ואף חזרה לגור בבית ילדותה אחרי מלחמת ששת הימים. היא הייתה סמל ומופת להיסטוריה של העיר לפני הכיבוש הירדני ולאחר שחרורה.
רבקה ויינגרטן נולדה בשנת תרפ"ג – 1923 בין חומות העיר העתיקה בירושלים, את שנותיה העבירה רבקה בין חומות העיר העתיקה, ובשנת 1939, כשהיא בת 16 בלבד, החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בהר הצופים.
לפני שנשבה בנפילת הרובע בתש"ח פנה הרב ויינגרטן אל רבקה בתו שהייתה נשואה טרייה וביקש ממנה לצאת אל "העיר החדשה". "חשוב שיישאר נצר למשפחתנו", אמר לה, מכיוון שהטיל ספק בחזרה שלו ושל שאר בני המשפחה מהשבי כשהם בחיים. כך יצאה רבקה את העיר העתיקה ונפרדה מבני משפחתה.
ב- 19 השנים שחלפו בין מלחמת העצמאות ב- 1948 למלחמת ששת הימים ב– 1967 פיתחה ויינגרטן קריירה במסגרת מס הכנסה. היא הייתה לאישה הראשונה ששימשה כ"גובה הראשית" של מס ההכנסה במחוז ירושלים והדרום והייתה לאחראית על מחשב המיסים הראשון שהגיע לארץ. היא התקדמה והפכה למנהלת מחלקת הגבייה הארצית במשרד האוצר (רשות המיסים דהיום) וכמו כן הייתה מועמדת לכהן כנציבת מס הכנסה, אך אז פרצה מלחמת ששת הימים, שהביאה עמה שינוי משמעותי בחייה.
במהלך המלחמה עקבה ויינגרטן אחר כל פיסת מידע שהגיעה מן הקרנות באזור מזרח ירושלים. מיד בסיומם של ימי הקרבות הזמין אותה האלוף שלמה להט (צ'יץ'), המושל הצבאי של מזרח ירושלים, להיות האזרחית הראשונה שנכנסת לעיר העתיקה. ויינגרטן סיירה בתוך הרובע ההרוס גם עם ראש הממשלה דאז לוי אשכול וכן עם אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס ומאוחר יותר עם האלוף חיים הרצוג. בזמן שהותם ברובע היהודי היא הציגה בפניהם את בתי היהודים ואת בתי הכנסת ברובע. על בסיס ההסברים הללו שלה צוירה גם לראשונה מפת רחובות הרובע היהודי וניתנו למרביתם השמות בהם נקראו עד תש"ח 1948 על פי עדותה.
שרה הרצוג
ממייסדות תנועת "אמונה", מייסדת בית חולים הרצוג, פעילה פמיניסטית בקהילה הדתית (תרנ"ז-תש"מ)
ממייסדות תנועת "אמונה" ורעיית הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. מפעל חייה היה בית החולים לחולי נפש "עזרת נשים" בירושלים, אשר מאז שנות האלפיים נושא את שמה, "בית חולים הרצוג". בין השאר דאגההרצוג לפתיחת מחלקה מיוחדת לטיפול בנפגעי סמים בשנת 1975.
בשנת 1975 הוענקו לה תוארי ד"ר לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת בר-אילן. הרצוג תמכה בשירות לאומי לבנות. נהגה לערוך קידוש מדי בוקר שבת בביתה, גם לאחר פטירת בעלה. לצד פעילותה הציבורית הרחיבה אופקיה בספרות, בתיאטרון ובמוזיקה.
הרצוג נפטרה במוצאי שבת פרשת ויחי, ט"ו בטבת תשל"ט. בניה הם חיים הרצוג שהיה נשיא מדינת ישראל ה-6, ויעקב הרצוג, שהיה מדינאי ושגריר ישראל בקנדה. בנו של חיים הרצוג הוא יצחק הרצוג נשיא מדינת ישראל.
גאולה כהן
חברת כנסת, ממייסדי תנועת "התחיה", כלת פרס ישראל (תרפ"ו-תש"ף)
גאולה כהן נולדה ב-25 בדצמבר 1925 בתל אביב. כשהייתה בת 18 הצטרפה ללח"י כקריינית הראשית של תחנת השידור המחתרתית. נישאה לעמנואל הנגבי. לאחר הקמת המדינה למדה גאולה כהן באוניברסיטה העברית וסיימה תואר שני במקרא, בספרות ובפילוסופיה.
בשנת 1960 הוציאה לאור את ספרה הראשון, "סיפורה של לוחמת". בשנות ה-60' הייתה חברת מערכת "מעריב", שם כתבה טורים שבועיים. כמו כן הייתה לה תוכנית שבועית בקול ישראל.
כהן כיהנה בכנסת במשך כמעט 19 שנים ברציפות. היא הקימה בכנסת את ועדת העלייה והקליטה ועמדה בראשה.
בכנסת הייתה חברת ועדת חוץ וביטחון, והישגה הגדול היה חקיקת "חוק יסוד ירושלים" שנחקק בשנת 1980 ברוב סוחף. החוק קובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".
חיה רוזנטל-חביליו
לוחמת ומפקדת בקרבות להגנה ולשחרור ירושלים במלחמת העצמאות (תרפ"ו-תשע"א)
חיה רוזנטל נולדה בקהיר להורים ילידי העיר העתיקה בירושלים.
רוזנטל-חביליו פיקדה על פלוגה ד' בגדוד 205. מאתיים חיילות הפלוגה היו מוצבות בעמדות בכל חבל 4, באבו טור, הר ציון, רמת רחל ועוד. חיה עברה ביניהן, תחת אש, לאורך המלחמה. בצילומים מהמצעד הראשון בירושלים ניתן לראותה צועדת בראש החיילות שלה. פלוגה זאת תרמה משמעותית לניצחון במלחמת העצמאות בעיר הבירה.
בשנת 2001 יצא לאור בהוצאת משרד הביטחון הספר "בהגנה ובחן-הלוחמות בירושלים הנצורה במלחמת העצמאות". הספר, ביוזמתן של חיה ושל חברתה לנשק, אלכס פוליאקוב-מייבר, מבוסס על זיכרונותיהן וסיפוריהן של הלוחמות הוותיקות אותן הן ראיינו.
טרודה דותן
פרופסור לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית, ידועה בעיקר בחקר הפלשתים (תרפ"ג – תשע"ו)
טרודה דותן הייתה פרופסור לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית, הייתה ידועה בעיקר בחקר הפלשתים. נולדה בווינה, בתם של גרטה וולף קרקואר, ציירת, ולאופולד קרקואר, אדריכל ואמן.
בשנת 1925 עלתה משפחתה לארץ-ישראל והתיישבה בירושלים. דותן למדה בגימנסיה רחביה ולאחר מכן החלה ללמוד ארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בהר הצופים. החפירה הראשונה שלה הייתה בתל בית ירח (חירבת כרך).
לאחר ששירתה בצה"ל במהלך מלחמת העצמאות, סיימה את תזת ה-.M.A שלה ב-1950 בנושא הקדרות בתל בית ירח, אותה עשתה בהדרכתו של אלעזר ליפא סוקניק. חפירה נוספת בה הייתה מעורבת באותה תקופה הייתה בתל קסילה, שם פגשה לראשונה בתרבות הפלשתית החומרית. העיסוק בפלשתים ויחסיהם עם עמי קדם ליווה אותה במהלך עבודתה האקדמית.
טרודה חיה, לימדה, ועבדה בירושלים. היא חינכה ונתנה השראה לדורות של תלמידות ותלמידים באוניברסיטה העברית בירושלים וכיהנה כחברה בוועד המנהל של מוזיאון ישראל בירושלים. בשנת 1991 זכתה בפרס פרשיה שימל עבור תרומתה לארכאולוגיה של ארץ ישראל, מידי מוזיאון ישראל. בשנת 1998 הוענק לדותן פרס ישראל בארכאולוגיה. בשנת 2003 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מההיברו יוניון קולג'.
נינה טימופייבה
רקדנית בלט (תרצ"ה-תשע"ה)
נינה טימופייבה נולדה ב-11 ביוני 1935 בעיר לנינגרד. היא הוכשרה כרקדנית באקדמיה לבלט ע"ש וגאנובה, שם עבדה אמה בתור מורה למוזיקה ופסנתרנית.
בגיל 16, בעודה במסגרת הלימודים, הופיעה לראשונה על במה מקצועית בתפקיד הראשי בבלט "מפצח האגוזים" למוזיקה מאת צ'ייקובסקי.
עם פירוקה של ברית המועצות בשנת 1991, חוללה טימופייבה סערה בקהיליית המחול העולמית: בצעד יוצא דופן היא החליטה לקבל את ההצעה ללמד באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ועלתה לישראל עם בתה נדיה ואמה פרידה סלימן, שהייתה פסנתרנית באקדמיה לבלט ע"ש וגנובה בלנינגרד, כיום סן פטרסבורג.
לאורך 13 שנים היא לימדה באקדמיה למוזיקה ולמחול ובתיכון שליד האקדמיה בירושלים, ואף ניהלה סדנת מחול בחסות האקדמיה.
טימופייבה הותירה אחריה מורשת מחולית אדירה בירושלים, מפעל חיים שממשיך להעמיד דורות של רקדנים ורקדניות מהטובים ביותר שידעה ישראל וכל זאת תוך כבוד לעיר ירושלים, העשירה את ירושלים בהון תרבותי עצום.
רחל צַבָּרִי
חברת כנסת, חברת ההגנה ומהמסתערבות הראשונות, עסקה בחינוך ובזכויות נשים (תרס"ט-תשנ"ה)
רחל צברי הייתה אשת ציבור ישראלית, חברת הכנסת מטעם סיעת מפא"י (האישה הראשונה ממוצא מזרחי שנבחרה לכנסת), חברת ארגון ההגנה ומהמסתערבות הראשונות בארגון. בפועלה הציבורי עסקה בחינוך, דת ומדינה וקידום זכויות נשים.
בשנת 1940 החלה ללמוד לתואר מוסמך במדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים. לימדה בבית הספר לבנות בעיר העתיקה ואחר כך במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין.
צברי התגייסה לשורות ההגנה בשנת 1926 ונמנתה עם עשר הנשים הראשונות בסניף תל אביב של המחתרת. במהלך המלחמה פיקדה על חיילות שעסקו ברפואה ולאחר מכן פיקדה על החיילות שלחמו בירושלים.
עם הקמת המדינה מונתה למפקחת מטעם משרד החינוך והתרבות על בתי הספר של זרם החינוך הכללי בירושלים, וייסדה את בית הספר הראשון ללימודי עברית בירושלים וניהלה אותו.
בבחירות לכנסת השנייה שובצה במקום ה-46 ברשימת מפא"י ונכנסה לכנסת שמונה חודשים לאחר הבחירות. כיהנה כחברת כנסת עד 1969. בכל קדנציה קודמה ברשימת מפא"י לכנסת, והייתה האישה השלישית ברשימה זו אחרי גולדה מאיר ובבה אידלסון. עובדה זו לא נעלמה מהעיתונות, וסיפור חייה הוצג בתור "מיזוג המערב והמזרח" כבת להורים יוצאי תימן שהגיעה לכנסת.
אלישבע גולדשמידט
פרופ' במכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית, מחלוצות המחקר הגנטי בישראל (תרע"ג-תש"ל)
אלישבע גולדשמידט נולדה בפרנקפורט שבגרמניה כאליזבת וקסלר, למשפחה יהודית אורתודוקסית. בשנת 1932 החלה ללמוד רפואה בגרמניה, אך נאלצה להפסיק את לימודיה עם עליית הנאצים לשלטון. גולדשמיט עברה לאנגליה, שם החלה ללמוד זואולוגיה (בדגש על גנטיקה וציטולוגיה) וסיימה תואר ראשון בהצטיינות בשנת 1935.
בשנת 1936 עלתה לארץ ישראל בעקבות בעלה, יוסף גולדשמידט, שהיה פעיל ציוני, השתלב בתחום החינוך ולימים היה לחבר הכנסת מטעם המפד"ל. לאחר שסיימה בשנת 1942 דוקטורט בזואולוגיה בהנחיית פרופ' גאורג האז באוניברסיטה העברית בירושלים, החלה לעסוק במחקר בתחומי הגנטיקה והציטולוגיה, וב-1949 מונתה למדריכה הראשונה בתחום באוניברסיטה העברית (ובישראל בכלל).
בשנים הבאות עסקה בפיתוח המחקר וההוראה בגנטיקה באוניברסיטה, תוך שהיא מועלית לדרגת מרצה (1954), פרופ' חבר (1957) ופרופ' (1967). במקביל למחקריה, הניחה את היסודות למרפאה הראשונה בישראל לייעוץ גנטי, בשיתוף עם בית החולים הדסה, וייצגה את ישראל במספר ארגונים בינלאומיים בתחום הגנטיקה.
בשנת 1958 הייתה שותפה למחאה נגד קיום כנס מדעי בגנטיקה בגרמניה, מחאה שהביאה להעברת הכנס להאג.
אסתר יוסלביץ' סלפיאן (אירה יאן)
ציירת וסופרת ומקימת קומונת האמנים "בצלאל" שלימים הפך להיות מוסד לימודים מוכר (תרפ"ז-תשע"ט)
אסתר יוסלביץ' סלפיאן נולדה בקישינב בשנת 1869, נפטרה בכ"ה בניסן תרע"ט, 24.4.1919 בתל אביב.
למדה ציור במוסקבה ופריז. טמחל בולגריה הזמין אותה לפתוח בית ספר לציור בבולגריה. היא הייתה ציונית ועלתה לארץ עם ביתה ב-1906. היא נמנתה עם קבוצת האמנים 'בצלאל', הייתה חברה קרובה של רחל ינאית ויצחק בן צבי ובוריס ש"ץ. הייתה מהמקימות של הגימנסיה העברית בירושלים ובית ספר לאומנות בצלאל. נחשבת לציירת העברית הראשונה. רוב יצירותיה נשדדו או נהרסו בפרעות בארץ.
בשנת 2006 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב.
