היא מנהלת סיעוד במרפאת הטורים, מאוחדת, בעלת ותק של 13 שנים – הכירות את גליה קונו:
מדוע בחרת במקצוע האחות?
התחלתי ללמוד סיעוד מיד לאחר שסיימתי את בית הספר, במסלול מיוחד של הצבא שנקרא "קורס קדם צבאי" לאחיות. בשלב זה של החיים רציתי לעשות משהו מועיל בצבא, לתרום למערכת, אך גם לצאת עם מקצוע ביד. העולם הולך ומתקדם, הרבה מקצועות נעלמים עקב מעבר לטכנולוגיות, אך מקצוע הסיעוד תמיד ולעולם נשאר מבוקש. אנשים זקוקים למגע האנושי של האחות ואף רובוט לא יוכל להחליף זאת. במסלול זה למדתי סיעוד על חשבון הצבא וכאשר סיימתי את הלימודים התגייסתי בתור אחות לצבא. מרבית האחיות בצבא משרתות בתפקידים ניהוליים, כך שאוטומטית הן יוצאות לקורס קצינים. גם אני בסיום הלימודים, התגייסתי והפכתי להיות קצינה. שירתתי בתור אחות אחראית מתקן אשפוז ולאחר מכן אחות אחראית מרפאת מומחים. הכרתי את עולם הבריאות במערכת הצבאית ונהניתי מכל רגע.
מה את הכי אוהבת במקצוע?
הגיוון והיכולת לעבוד בכל כך הרבה תחומים שונים כגון: קהילה, בית חולים, חדר ניתוח, בתי אבות ועוד. בעצם, אני בתור אחות יכולה ללוות את האדם בכל שלב בחייו, אם זה תינוק שהרגע נולד בחדר לידה, אם זה ילד שהגיע לחיסון לטיפת חלב, נער או איש בוגר שהגיע לטיפול כלשהו בקופת חולים, אדם קשיש שזקוק לעזרה בביתו דרך יחידה לטיפולי בית ועוד. אחיות נמצאות בכל מעגל החיים. הן יכולות לנוע בתוכו בין תחום לתחום או להיות צמודות לאותן משפחות כל החיים, בעיקר בתחומי הקהילה.
אחיות יכולות להתמקצע בתחום מסוים ובמיוחד בקופח חולים מאוחדת, כגון: סכרת, פצעים, פסיכיאטריה ועוד רבים. זה מקצוע שלא עומד במקום. צריך ללמוד כל הזמן ולהתקדם וזה מרתק במיוחד.
האם את נתקלת בקשיים במהלך העבודה?
כמו כל עבודה בה נדרש לתת שירות לאנשים במצוקה, לפעמים נאלצים להתמודד עם מצבים בהם נתקלים במטופלים לא נעימים ואף תוקפניים. לצערי, קורים לפעמים מקרים בהם מגיעים אנשים חסרי סבלנות, גסי רוח או אף אגרסיביים. מחובתנו לשרת כל אדם באשר הוא. ברור לנו שלפעמים אנשים בעת מחלתם וכאבם לא מתנהגים בצורה הולמת ואף יכולים להיות קולניים יתר על המידה. לצערי, אחיות חשופות למקרי אלימות מצד מטופלים כמעט כל יום, הן בקהילה והן בבתי החולים. בתור מנהלת סיעוד אני מוצאת את עצמי נקרעת בין הצורך להגן על האחיות שלי לבין הצורך "להרגיע את הרוחות" ולפייס את המבוטח הכועס. בסופו של דבר, המטרה שלנו זה היא לתת מענה הולם לבקשתו של המטופל ולעשות זאת בחיוך ובנועם.
אילו תכונות לדעתך נדרשות למקצוע האחיות?
אין ספק שזהו מקצוע שדורש חמלה, אמפתיה והמון סובלנות. לא לכל אדם קיימת היכולת לעבוד עם בני האדם ובמיוחד במצבי בריאות שונים. לדעתי, כדי להיות מסוגל לטפל באדם אחר, לגעת בפצעיו ולסעוד אותו צריך להיות רגיש מספיק במידה כדי להעניק לו את הטיפול הטוב ביותר, תוך כדי שמירה על הכבוד שלו, צריך שיהיה מספיק חמלה כדי לתת את הטיפול בצורה עדינה וזהירה תוך התחשבות בכאביו, צריך להיות סובלני מספיק כי לפעמים כל מה שמטופל צריך זה רק אוזן קשבת וגם לדעת לשים גבולות כדי שאפשר יהיה להמשיך לחיות את חיינו בלי לקחת את כל הסיפורים והמקרים לבית שלנו. לא פעם אני נתקלת במטופלים שמגיעים למרפאה כמעט יום יום, כי זה חלק מהסדר היומי שלהם. הם מגיעים לחדר אחות כדי לצאת מהבית וכל מה שהם רוצים זה לדבר עם מישהו. נכון שיש ימים עמוסים במטופלים וישנם מקרים שבאמת צריכים טיפול רפואי, אך חשוב להבין שגם האנשים האלה זקוקים לנו ולכן עלינו להיות מספיק סובלניים ולהקשיב לסיפורם.
רוצים להישאר מעודכנים?
אך לא בהכרח חובה שכל התכונות האלה יתקיימו ביחד כדי שמישהו או מישהי תרצה ללמוד סיעוד. במהלך השנים בעבודתי למדתי הרבה על עצמי. חלק מן התכונות הגיעו עם הזמן וחלקן פיתחתי כדי שאוכל להיות אחות טובה יותר.
אילו טיפים היית נותנות לאחיות צעירות/ מתחילות או למי שרוצה ללמוד את המקצוע?
הטיפ הכי חשוב בעיניי זה להמשיך ללמוד כל הזמן. מערכת הבריאות משתנה כל הזמן, מגלים מחלות חדשות, מפתחים תרופות וטכניקות טיפול שונות. חשוב להיות עדכניים. לא לעצור רק בתואר ראשון, להמשיך ולהתקדם, לפתח את הקריירה וללמוד תחומים מקצועיים שונים. זה כל כך מפתח, פותח אופקים שונים, מגדיל ראש, מונע שחיקה. במהלך השנים עשיתי תואר שני במנהל מערכות בריאות וקורס על-בסיסי בקהילה ראשונית. אין ספק שזה תרם רבות למקצועיות שלי. למדתי המון והצלחתי ליישם את הנלמד בעבודתי. זה נותן הרגשת סיפוק נהדרת.
האחים והאחיות צריכים לחזק את מעמדם מול הרופאים והמטופלים, הם צריכים לדעת להשמיע את קולם ולעמוד על שלהם. אין ספק, כי אחיות מלומדות מביאות הרבה כבוד למקצוע ויכולות לתרום המון מהידע שלהן.
למי מתאים המקצוע?
לדעתי אין הגבלה חד משמעית למי מתאים המקצוע ולמי לא. אני מכירה אחיות רבות כמוני שהחלו את דרכן כבנות צעירות שרק סיימו בית ספר והחליטו ללמוד סיעוד כי זה מקצוע טוב לחיים ומצד שני אחיות שעבדו בתחום אחר לגמרי, כמו הייטק או מורה למתמטיקה ויום אחד בהיר החליטו לעשות הסבת מקצוע לסיעוד. המקצוע שלנו הוא כל כך רחב. יש כאלה מעדיפים לעבוד עם נשים בהריון ותינוקות, כי זה מביא להם המון אושר לראות חיים חדשים נולדים, ויש כאלה שרואות את הייעוד שלהן במחלקות גריאטריות או הוספיס כי לתמוך באנשים בסוף חייהם, זו משאת לבם. אין ספק שחייבים לאהוב עבודה עם בני אדם ומשפחתם, חייבים שתהיה בגרות נפשית מסוימת כי אין זו עבודה קלה. אך מצד שני זו עבודה נהדרת, מלאת אתגרים וסיפוקים. אני עובדת עם צוות נהדר, פוגשת כל יום אנשים מעניינים ואין הרגשה טובה יותר מלשמוע את המילה "תודה" מפיו של מטופל מרוצה.
ספרי על מקרה שריגש אותך במיוחד במהלך העבודה.
לפני כשנה התחלנו במרפאה בפרויקט שנקרא "רצף טיפול", שמטרתו לתמוך במטופלים בסיכון גבוה לאשפוזים חוזרים. כחלק מהפרויקט קיבלתי מטופלת לא אהודה במיוחד על מרפאתנו. הגברת הייתה מבקרת כמעט כל יום במרפאתנו בטענה שחייבת לקבל טיפול דחוף, תמיד הייתה צועקת, נכנסת ללא תור ומשרה אווירה מאוד לא נעימה. מלבד זאת כל שבוע הייתה נוהגת לפנות למיון ללא צורך. מבחינה בריאותית, לא היה שם באמת צורך דחוף לטיפול ומרבית הבעיה של הגברת היה פשוט צורך לתשומת לב. כחלק מהפרויקט בניתי עם המטופלת קשר חדש, התחלתי לשוחח אתה ארוכות כל פעם שהגיעה על המשפחה שלה, על העיסוקים שלה ביום יום וכד'. למדתי להיות סובלנית יותר כלפיה, לקבלה בחיוך ורוגע, ולמדתי שככל שאני מחייכת אליה יותר גם הגברת נעימה יותר. כל האחיות במרפאה התחילו לראות בה חברה ושינו לגמרי את הגישה אליה. תוך שבועות הפכה להיות מקסימה וחדלה לפנות למיון. זה היה מדהים לראות את השינוי שהתחולל גם בנו וגם בה.
לצערי הרב, כחצי שנה לאחר תחילת הפרויקט המטופלת נפטרה בפתאומיות. היה קשה מאוד להתמודד עם זה אחרי כל התהליך שעברנו אתה. הסיפור הזה נגע מאוד ללבי. אני חושבת שלמדתי המון על עצמי אחרי הסיפור הזה גם כאחות וגם כאדם.
