אם אני לא טועה זה היה בשנת 1984. אחרי ניצחון דחוק במשחק חיובים מותח באחד מפחי האשפה המעוצבים של רחוב הנחלים במעלה אדומים, אמר לי דורון מויאל: “נתתי לך”. “נתת לי?”, השבתי בעצבים והצהרתי: “אז בוא נעשה עוד משחק”. ככה הוא “נתן לי” חמש או שש פעמים, עד שהאימהות שלנו קראו לנו לעלות לבתים והצילו אותו מערב ארוך של הפסדים משפילים.
37 שנים עברו מאז, גדלנו, התבגרנו ואפילו התפכחנו, אבל יצר התחרות לא נעלם. ההפך. “אבא, בוא נשחק פיפ”א”, אמר לי יונתן לפני כחודשיים. “יאללה”, עניתי, “רק קח בחשבון שאתה הולך לקבל בראש”. אמרתי ועמדתי במילה. לא עניין אותי שלילד טרם מלאו 9. לא עניין אותי שהוא שיחק עם ברצלונה אחרי עידן מסי ולא עניינו אותי גם הבקשות של אמא שלו שאוותר לו. “הוא צריך ללמוד”, הסברתי, “שיעבוד קשה, שילמד להעריך את הניצחון”.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר בזמן אמת"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
המייל האדום של "כל העיר" [email protected]
לתפיסתי, ספורטאי תחרותי צריך לרצות לנצח בכל משחק, ורצוי בזכות יכולת טובה שלו ולא בגלל יכולת ירודה של יריביו. בטח לא כי נותנים לו לנצח. ספורטאי שחוגג כשנותנים לו, הוא לא ספורטאי אמיתי בעיני. כל הכיף בספורט הוא לנצח כשאתה טוב, לנצח יריבים טובים.
ירדן שועה ( צילום: אורן בן חקון)
אולי בגלל זה התכווצתי כשראיתי את החגיגות של ירדן שועה אחרי הניצחון הטכני בדרבי ושמעתי את שאגת הקהל דקה אחרי סיום הפארסה.
בית”ר חגגה ניצחון טכני מול הפועל כאילו היא באמת נתנה הצגה מופלאה נגד האדומים וניצחה 0:3 ללא עזרת בית הדין. תעודת עניות למועדון שהתהדר עד לא מזמן בכדורגל אטרקטיבי, הישגים מרשימים ושליטה בלעדית בעיר.
זיו אריה (צילום: אורן בן חקון)
על מה בדיוק חגגו הצהובים בטדי ביום ראשון בערב? בית”ר זכתה באליפות משער בדקה ה-90 ולא שמעתי? ירדן שועה זכה בכדור הזהב של הלאקיפ ולא ידעתי? המועדון נרכש על ידי רומן אברמוביץ’ ולא עודכנתי?
על מה בדיוק חגגו הצהובים בטדי ביום ראשון בערב? בית”ר זכתה באליפות משער בדקה ה-90 ולא שמעתי? ירדן שועה זכה בכדור הזהב של הלאקיפ ולא ידעתי? המועדון נרכש על ידי רומן אברמוביץ’ ולא עודכנתי?
רוצים להישאר מעודכנים?
עושה רושם שחלק גדול מהקהל, מהשחקנים ומשאר אנשי המועדון, לא מבינים את המצב העגום שבו נמצאת בית”ר. מזל שיש את יוסי מזרחי, נצר לימים אחרים בהם הבית”רים חגגו ניצחונות אמיתיים. על המגרש. במקום לחגוג, המאמן התמקד בתוצאה האמיתית וביכולת הדלה של קבוצתו. הוא יודע שעוד ניצחון כזה ואבדנו. לצערי, עושה רושם שרק הוא יודע ומבין כמה עגום מצבו של המועדון.
"ומה עם הכדורגל?", הוא שאל, "מה עם בית”ר והפועל?". "מה אתה צריך אותי בשביל זה", צחקתי, "הדרבי מספר את הסיפור של הכדורגל הירושלמי טוב יותר מכל דבר שאכתוב. ולא רק את הסיפור של השנה האחרונה, אלא את זה של העשור האחרון".
יוסי מזרחי (צילום: אורן בן חקון)
"מה זאת אומרת?", הוא תהה. "קבוצה אחת הולכת לאבדון ומאבדת גם מכוחה בעיר ללא מודעות עצמית, והשנייה עושה את הדרך ההפוכה, אבל עדיין מתנהגת וחושבת כמו קבוצה קטנה", הסברתי, "ויעידו החגיגות ביציעים של ש=ני המועדונים אחרי שער השוויון של האדומים ואחרי שריקת הסיום של ליאני, למרות שלכולם היה ברור שהמשחק הסתיים כבר מזמן".
"כן, אבל מה עם סיפור פתיחה עם מוסר השכל שאומר בעצם הכל?". "קבל", יריתי, "זוג מבוגרים מגיע לטקס מאוד חשוב עם הרבה ידוענים. במהלך אחד הנאומים, כשכולם יושבים מרותקים בשקט, רשמה האישה פתק קטן והעבירה לבעלה. 'לא נעים, אבל ברח לי הרגע נוד מאוד שקט', הוא קרא, 'מה לדעתך אני צריכה לעשות?'. הבעל לקח עט ורשם לה תשובה: 'להחליף סוללות במכשיר השמיעה'".
"מצחיק, אבל איך זה קשור לדרבי או לבית”ר?", הוא התעקש. "מביך", השבתי, "מצב הכדורגל בעיר מביך. ומביך עוד יותר שאנחנו לא יודעים את זה".
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
