אדם חייב להיות בעל יושרה, אני יושב בלב שדרת הלה רמבלה המפורסמת בברצלונה, צופה דרך המכשיר הסלולרי שלי במשחק גמר הגביע, צורח כמו ילד לא מווסת בכל שער שאנחנו (כן, אנחנו, אני זה בית״ר וחלק ממנה), ומודה – מחפש פה כובעים לאכול. ראוי ונכון לאכול כל סיב וסיב מכל כובע אפשרי.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
במעגל הידע יש את האזור הכי חשוב: יודע שאתה לא יודע. עונה שלמה שאני משחק אותה יודע הכל או חושב לפחות שאני יודע, ומסתבר? שאין לי ולו מושג קלוש.
אושרי דודאי, לה רמבלה, ברצלונה (צילום: פרטי)
רוצים להישאר מעודכנים?
מה כן ידעתי? שירדן שועה הוא שחקן העונה של בית"ר והוא גם השחקן המצטיין של הגמר. הוא התחיל בגאונות את השער הראשון, בישל בגאונות את השני וכבש, כראוי לכוכב, את הפנדל שהביא (יששששש!!!) את השער השלישי שחתם הצגת כדורגל וניהול משחק מושלם (כן אושרי דודאי, ניהול משחק מושלם) של יוסי אבוקסיס.
אושרי דודאי, שדרת לה רמבלה, ברצלונה (צילום: פרטי)
אני מאושר וצורח בקולי קולות אי שם בקטלוניה. 17,000 מבני עמי (כן, אוהדי בית״ר הם בני עמי למרות שחלקם סרחו חדשות לבקרים, כולל בערב החגיגי הזה ומנעו מבית"ר את ההנפה המרגשת).
דווקא בעונה שלא ניצחנו דרבי, דווקא בעונה שאני סימנתי את הקבוצה כיורדת בטוחה לליגה הלאומית, שלא אהבתי את החיבור בין ברק אברמוב (מה נסגר עם החליפות ההזויות הללו?!) ללה פמיליה, דווקא בגלל הכל ואולי למרות הכל, הגביע הוא שלנו. אושר צרוף, בכי של אושר אמיתית ומזוקק גאווה לערב/לילה ואולי שבוע וחודש של שיכרון חושים.
אני אוהב אותך בית״ר. אני גאה להיות אוהד בית״ר. אבל בזכות אופיר קריאף, שחקן בית שלא ויתר על הגמר גם אחרי פגיעה ושם את ליבו על הדשא, אבישי כהן, שחקן בית שחזר משום מקום היישר לסגל הנבחרת, עדי יונה המוכשר בטירוף המסמן אולי (הלוואי), את העתיד הוורוד וכל המסביב.
נתראה וקודם מהצפוי – אירופה, כמה הזוי – ממש מעבר לפינה.
ואז הגיעו החלק שמאוהב בעצמו והחזיר אותי למציאות עם פריצה מכוערת ומטופשת לכר הדשא.
