אני לא יודע אם הטור הזה הוא הטוב, המעניין, האיכותי או המקצועי ביותר שכתבתי, אבל אני מקווה שהוא יהיה המרגש ביותר.
בתקופת הקורונה ישבתי לכתוב שלוש כתבות ארוכות על האליפויות של בית"ר בשנות ה-90, לאליפות של 1992/93 קראתי "מהליגה הארצית לכיכר ציון – סיפורה של סנסציה".
אם ביום מן הימים אשב לכתוב כתבה על העונה הזו אקרא לה "מנתניה עד נתניה – סיפורה של מגה סנסציה".
"זוכרת דברים שאמרת כמו ים שזוכר את החוף…".
רק באוגוסט האחרון קיבלה בית"ר את מנת החמצן לה הייתה זקוקה כדי להינצל, רגע לפני פתיחת הליגה. מתקווה לעונה סבירה של הישרדות קיבלנו עונה דרמטית עם רגעים של כדורגל איכותי, למרות הפלייאוף התחתון ועם זכייה מפוארת ומרשימה בגביע עם חצי גמר וגמר מוחצים מול יריבות עדיפות. בית"ר ירושלים של ברק אברמוב ויוסי אבוקסיס רשמה פרק מפואר בהיסטוריה שלה
"גלים מגלים את הרוח כמו שהלב יגלה מכאוב…"
זה התחיל קשה ובכל פעם שהיתה תחושה שבית"ר מצליחה להרים את הראש, נחתה עוד בומבה. דווקא אחרי ניצחון בכורה נגד נס ציונה בא הפסד כואב בדרבי והפסד כואב נוסף בדקה ה-90 מול ריינה בבלומפילד, לא אשכח אחרי המשחק הזה, ממש ערב יום כיפור, היתה תחושה כאילו לא משנה כבר מה יקרה, המזל הרע ירדוף את המועדון הזה כגזירת גורל שאין להימלט ממנה.
גם בסיבוב השני עם שער שיוויון בדרבי והפסד צורב במשחק על כל הקופה מול הפועל תל אביב שבה התחושה המוכרת של בעיטה בדלי ברגעי האמת, התחושה הייתה שהגרלה נוחה בגביע המדינה סידרה לבית"ר את חצי הגמר בבחינת תקרת זכוכית שבה היא תיבלם.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
רוצים להישאר מעודכנים?
"הלילה מעיר את הבוקר שמעיר אותי ממיטתי…"
יוסי אבוקסיס עשה השנה את אחד הדברים הגדולים ביותר שעשה מאמן ישראלי אי-פעם. במשחק הליגה הראשון העונה נגד מכבי נתניה הוא פתח בהרכב הבא: דלויה, אבישי כהן, אור זהבי, חגי גולדנברג, חוג'ה, גרצ'קין, קריאף, זרגרי, שועה, אספרייה וסתיו נחמני.
רק ארבעה שחקנים מההרכב הזה פתחו בגמר: אבישי כהן, קריאף, שועה ואספרייה.
ארבעה שחקנים מתוך ההרכב הזה עזבו את בית"ר במהלך העונה: זרגרי, גולדנברג, חוג'ה ונחמני.
אבוקסיס והצוות שלו הוסיפו שחקנים לסגל תוך כדי תנועה, בחרו זרים ששידרגו את הקבוצה (תומא וניקולסקו). עשו מיני מהפכה בחודש ינואר כשהביאו את מיגל סילבה, בורודין, מורוזוב, תמיד עדי ופרד פריידיי. זה כמעט בלתי אפשרי להצליח בתנאים כאלה ועל הדרך גם לייצר כדורגל אטרקטיבי.
ההגנה של בית"ר היתה כמעט החלשה ביותר בליגה, אך חוליית ההתקפה שלה הזכירה ימים יפים של המועדון ושברה שיאים (זרים מעורבים בשערים, בישולים של ירדן שועה).
יוסי אבוקסיס בטירוף (צילום: אורן בן חקון)
הגדולה של אבוקסיס באה לידי ביטוי בשני המשחקים החשובים ביותר של בית"ר במהלך העונה.
גם בחצי הגמר נגד מכבי תל-אביב ובעיקר בגמר מול נתניה הגיעה בית"ר עם סגל נחות מעט מהיריבה, אך עם יתרון בולט על הקווים. אבוקסיס נצמד לתוכנית המשחק שלו, עשה חילופים בזמן וקיבל תצוגות משחקנים אותם הרים במהלך העונה ובהם האמין כמו אבישי כהן, פריידיי ובעיקר ירדן שועה.
"ואיך כבר אוכל עוד לברוח מזכרונך אל שפיותי…"
14 שנים בלי תואר. אני בן 43 וקצת. שליש חיים במדבר. אני יודע שיש אוהדים של קבוצות שחיכו יותר מזה, אבל אין מועדונים שעברו את מה שעברנו בשנים האלה. הזכייה האחרונה שלנו בגביע היתה שירת הברבור של גאידמק. בשנים שאחרי עד שנקנה המועדון מאלי טביב, הוא בעיקר דאג לחבל מאחורי הקלעים, לייבש את קורנפיין ואת המועדון ולתת לבית"ר להתקיים מהיד לפה כשהיא מוכרת שחקן כמעט כל קיץ. בתקופת טביב בית"ר הראתה שיפור בהדרגה וגם יציבות כלכלית, אך היה חסר עוד קצת רצון של הבעלים ועוד הירתמות של הקהל כדי לעשות קפיצת מדרגה, שתשיב את בית"ר לצמרת הגבוהה, העונה האחרונה של טביב היתה עם מאבק על האליפות והגביע, אך עם תחושת מיאוס הדדית, שהובילה לפרידה בלתי נמנעת, עליה יש רבים שמתחרטים. על התקופה של חוגג לא בא לי לכתוב, גביע הטוטו ומקום שלישי ואינספור פרשיות שהובילו את בית"ר לקריסת מערכות כמעט מוחלטת.
לא פלא שאנשים הגיעו לגמר הזה רעבים כמו ילדי ביאפרה. את בהלת הכרטיסים לפני הגמר אני לא זוכר לפני שום משחק של בית"ר בהיסטוריה. זה היה פסיכי. כולם רצו להיות חלק מהאירוע.
מאז הגמר אני לא מפסיק לשמוע מאנשים סביבי "אתה יודע שאני לא אוהד בית"ר, אבל כל כך שמח בשבילך". אני גר בנהריה משנת 2010, אני כבר לא יכול לספור את הפעמים שהמאזדה לאנטיס והמאזדה 3 והיונדאי (הרכבים שהחלפתי במהלך השנים) נכנסו לחנייה בשעות לא שעות ומהם יצאתי שבור כל פעם מחדש.
"כוכב שוב נפל בשמיים ומישהו ביקש משאלה…"
בהמשך למה שנכתב בפסקה הקודמת עם כל התפילות והבקשות של אנשים לגבי הגמר הזה, הוא לא היה יכול להסתיים אחרת. פתקים בכותל, תפילות, את הסיפור שלי אצל נהג המונית כבר שמעתם. עבודות הניחוס על מכבי נתניה השתכללו (קרדיט לירון אברבוך היקר על הפנייה לעיריית נתניה). גם הרעב של השחקנים היה משהו שלא הכרנו לפני. רק אופיר קריאף היה שחקן משמעותי בגמר הקודם ב 2018 והאכזבה מאז היתה אצלו בבחינת חסר שחייב למלא עד תום הקריירה.
שחקני הסגל האחרים לא זכו במהלך הקריירה באינספור תארים. אבוקסיס ואברמוב אמנם הניפו גביע ביחד פעמיים בבני יהודה, אך לא זהה תואר בבני יהודה מבחינת עוצמות לתואר בבית"ר במיוחד העונה, במיוחד בשנה הראשונה של אברמוב ובשנה וחצי של אבוקסיס עם כל המשמעויות ההיסטוריות.
"לא תדע איך שמחתי בלילה
כשבאת אלי בחלום
באור שעל נועם פניך
ראיתי שטוב שמצאת מקום…"
ובתוך כל ההתרגשות והשמחה, ראיתי לא מעט אזכורים לרבים וטובים מהיציע שלא זכו להגיע ליום המיוחל. לא אמנה אותם בשמותיהם כדי לא לפקוד את מקומם של ראויים אחרים שחלילה אשכח.
אזכיר שניים מהם עם סיפור מיוחד.
אופק אהרון ז"ל שנפל בתאונה מבצעית. אביו אלי אהרון סיפר מזמן על חלום שחלם ובו בנו שנפל בא אליו בחלום ואמר לו שלמרות כל מה שעברה בית"ר, השנה היא תגיע לחצי גמר הגביע נגד מכבי תל אביב ותנצח, "את הגמר תשאירו בשבילו", אמר אופק. את החיבור המיוחד של האב השכול למועדון ראינו כולם בכתבה מרגשת. יש לי צמרמורת כשאני מקליד.
השני, בנימה אישית, פיני איווס ז"ל, ראש השבט של שושלת איווס שכבר מגיעה עם דור שלישי ליציע. הבנים היקרים ניר ובני, הנכד ניב והשנה גם הופעות בכורה של הנכד אושרי. הדמעות של חברי היקר ניר בסיום חצי הגמר והגמר אמרו הכל. "בדקות האחרונות ביקשתי עזרה מאבא". אשרי היציע שאלו אוהדיו.
הזכייה הזו שייכת להם.
"עד אחרי הנצח
עד לפני הכל
ניפגש תראה בסוף
זמן הוא ים אך לא החוף
עד קצוות הרוח
עד יכבה האור
ניפגש תראה בסוף
זמן הוא ים אך לא החוף
תראה בסוף…"
השנה מיעטתי לכתוב. אומר את האמת, הקיץ האחרון שעברנו התיש אותי לחלוטין, רוקן אותי והייתי צריך להתמלא ולהיטען מחדש. אמרתי שלא משנה איך העונה הזו תיגמר, אכתוב בסוף העונה.
אני שמח שזה הטור שחלמתי עליו, טור של זכייה גביע, של תואר, של שמחה אמיתית.
חשבתי לכתוב על הבלאגן בסוף, על הסגל לעונה הבאה, על הקונפרנס ליג. לא היום, לא עכשיו.
מגיע לנו להישאר רק עם הטירוף אחרי הגולים, ההתרגשות, החגיגות בגן סאקר ולכן הטור הזה כמעט ולא נגע בנקודות מקצועיות.
מה שקרה לבית"ר העונה גדול מכל ניתוח מקצועי, הרבה יותר גדול
