רונן שוויג הוא שם נרדף לצניעות וענווה. קודם כל ולפני הכל מדובר על איש משפחה למופת.
מבחינת הכדורגל, הוא עשה קריירה מפוארת בכדורגל הירושלמי. היה בין הבודדים שכיכבו גם בבית"ר וגם בהפועל ועדיין נשארו אהובים ומוערכים על ידי האוהדים בשני הצדדים.
הבשורה שקיבלתי היום, על מותו בטרם עת, היכתה בי והשאירה אותי המום וכואב. אני לא מאמין שזה ייתכן. בשיחות האחרונות שלי עם רונן, הוא נטע בי תקווה ואמונה שהוא יוצא מהמחלה הקשה. כבר כמעט לפני שנתיים הבשורה על המחלה היכתה בכולנו, אבל רונן דאג להרגיע ולשדר אופטימיות.
רוצים להישאר מעודכנים?
הוא דאג ודרש בכל שיחה לשלומו של אבי, אברם לוי, שיבדל לחיים ארוכים, ותמיד אמרתי שיתרכז בבריאותו שלו, אבל רונן שידר שהכל יהיה בסדר.
בשיחות איתו דיברנו על התקופות היפות של בית"ר, על הימים שבהם היה רוב לשחקני הבית והרגשנו משפחה. גם קבענו לעשות פגישת נוסטלגיה ולהעלות זיכרונות. עצוב לי שלא הספקנו, ועצוב לכל אוהדי הכדורגל הירושלמים שאיבדו דמות ראויה להערצה.
יהיה זכרו ברוך. נתגעגע ולא נשכח.
