ארבעה מחזורים לסיום עונת 1985/86, המאבק על האליפות היה פתוח. פתוח ורותח. וזה לא היה עוד מאבק, אלא קרב מרובע בו לקחו חלק באופן נדיר ארבע הקבוצות הגדולות של הכדורגל הישראלי – מכבי חיפה, הפועל תל אביב, מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים. בקיצור, ללקק את האצבעות.
הצהובים שחורים חלמו להשיג את הצלחת הראשונה שלהם, ולהתאושש סופית מהטראומה הגדולה של עונת 1983/84, ואכן, עד המחזור ה-26 זה נראה לא רע בכלל. בית"ר, וזה קונצנזוס, שיחקה באותה עונה הכי יפה, כולל 2:6 מול הפועל חיפה באותו מחזור, מה שהציב אותה בעמדת זינוק מעולה בפוטו פיניש, במיוחד כשבין שאר המתמודדות היו צפויים מאבקים ראש בראש.
ועדיין, למרות כל זה, באוויר היתה איכשהו תחושה שזה לא יקרה, ולא בגלל הכדורגל על הדשא. באותם ימים עמודי הספורט של המקומונים היו התנ"ך של האוהדים השרופים. ואני, ילד שעוד לא סגר 11, אבל כבר בית"רי שרוף, שתיתי כל מילה שנכתבה בצימאון. בכזה צימאון שגם היום, 37 שנים מאוחר יותר, אני זוכר מצוין את הכתבה שניסתה לחזות את סיכוייה של בית"ר לזכות בתואר ההיסטורי, דרך ניתוח כל המשחקים שנותרו לכל אחת מהמועמדות, ובעיקר את המסקנה שיצאה ממנה: המרחק בין בית"ר לתואר נמצא על הקווים.
מצחיק לחשוב על זה היום, אבל באותם ימים, היו כאלה שסימנו את דרור קשטן כנקודת התורפה של בית"ר במאבק המרובע. "מאמן צעיר וחסר ניסיון שנושא על כתפיו את העול הגדול וספק אם יכול לעמוד בלחץ", הסבירו המומחים בעיתון במילים שלהם.
קשטן אמנם לקח כמה שנים קודם לכן אליפות היסטורית עם כפר סבא, אבל גם ירד איתה ליגה עונה לאחר מכן ובעולם הכדורגל נחשב למאמן חסר ניסיון. בטח במעמדים כאלה, בטח בקבוצות הגדולות. זה כאמור הספיק לאותם כתבים לקבוע שהוא הבעיה בדרך לבכורה.
כנימוק מושכל לתאוריה שלהם הם הציפו בין היתר את ההתנהלות של המאמן מול הכוכב הגדול של בית"ר, אורי מלמיליאן, אי שם בחודש פברואר 1985, ערב משחק מול היהלומים מנתניה. למי ששכח, או לא ידע, קשטן ניפה את מספר 8 בגלל שביתה איטלקית שעשה הקשר והרעיד את הרחוב הירושלמי.
רוצים להישאר מעודכנים?
עד אז אף אחד לא העז לדבר עם המאסטרו, שלא לדבר על להשעות אותו, אבל קשטן לא ראה בעיניים. הוא הלך עם האמת שלו עד הסוף והתעלם מהקולות המאיימים והמבקרים שהסבירו כי הוא מסכן את עתידו בבית וגן.
במהלך מפתיע הוא נתן את הבמה לסמי מלכה, ועלה לדשא בימק"א כשהקהל שורק לו בוז. על פניו ההימור נכשל, בית"ר הפסידה 2:1, במשחק קריטי שהשפיע מאוד על מרוץ האליפות והביקורות, כמעט מיותר לציין, לא איחרו להגיע.
היו מי שכבר רצו לשלוח אותו הביתה, אבל קשטן ראה שני צעדים קדימה. הוא ידע שאם הוא רוצה למצב את עצמו כאוטוריטה, הוא חייב להראות מי בעל הבית, גם אם זה על חשבון המלך הבלתי מעורער. במילים אחרות: הוא ידע שהדרך שלו תנצח, גם אם הפסיד באותו משחק. לשמחתו, למרות המחאות של האוהדים, ההנהלה הלכה איתו.
נחזור רגע לאותה כתבה. התחזית של אותם עיתונאים אכן הגשימה את עצמה והצהובים שחורים איבדו במאני טיים הרבה נקודות, שהוציאו אותה מהמאבק מוקדם מהרצוי. תיקו בדקה ה-90 בשכונת התקווה ותיקו נוסף 0:0 בימק"א מול מכבי פתח תקוה, סיימו את הסיפור. הפסד 4:0 לכפ"ס בגארבג' טיים, רק שם חותמת על הפספוס, שלא לומר כישלון.
בשורה התחתונה בית"ר השאירה את הבמה למכבי חיפה, הפועל תל אביב, צבי שריר וגילי לנדאו, ובאותו קיץ היו כאלה שטענו כי קשטן צריך לסיים את הקדנציה בבית וגן, אבל שוב היו אלה משה דדש את אברהם לוי שהלכו עם המאמן.
המנהלים המיתולוגים ידעו את מה שהאחרים לא ראו. בדיוק כמו שקשטן הפסיד מול נתניה, אבל הרוויח את מעמדו, הם ידעו שבית"ר אולי הפסידה תואר, אבל הרוויחה את המאמן הטוב בארץ, רק עם הרבה יותר מעמד והרבה יותר ניסיון. שני הדברים שהיו חסרים לו כדי להביא לבית"ר את האליפות.
המהלך המבריק הזה השתלם בגדול. רק כמה חודשים לאחר מכן חגגה בית"ר אליפות היסטורית והיסטרית בבלומפילד, כשמעל סמי מלכה, שלמה שירזי, אורי מלמיליאן, אבי כהן, יוסי מזרחי ואלי אוחנה, נישא בגאון על הכתפיים הסמל החדש של המועדון ומי שנחרט בדפי ההיסטוריה של בית"ר ובעיקר זה שיחיה בליבם של האוהדים לעד: דרור קשטן ז"ל.
