היום בשעה תשע בערב תפגוש הפועל בבלגרד בשלב רבע גמר היורוקאפ את גראן קנריה בקרב על הכרטיס לשלב חצי הגמר. בימים כתיקונם, הארנה הייתה אמורה להיות מלאה בלמעלה מ-10,000 אדומים שהיו נותנים לה תמיכה רצינית בקרב מול הקבוצה הספרדית החזקה, אבל במקום זה, במציאות העצובה של ימינו, 150 אוהדים אדומים אמיצים יתמכו בקבוצתם בבירה הסרבית. זה אומנם לא הרבה, אבל זה עדיף על הבודדים בסמוקוב באווירת בית קברות. ולמה אני מתרכז תחילה בכמות האוהדים? מקצועית, אני חושב שגראן קנריה עדיפה ובארנה, ביחד עם הדחיפה של הקהל – זה היה מקנה לאדומים את יתרון הביתיות עליו היא עבדה כל כך קשה ומצמצמת את פערי הרמות. במקום זה, נקבל אווירה קודרת, נטולת יתרון ביציעים, זו בוודאי סיטואציה טובה יותר לספרדים. אפשר רק לקוות שבעתיד הקרוב המשחקים יחזרו לישראל.
ועכשיו לפרקט. אני יודע שהפועל סיימה את הבית שלה במקום השני מה שהביא אותה ישירות לשלב רבע הגמר והספרדים סיימו במקום השלישי, כשבדרך היא הזיעה בשלב שמינית הגמר מול בשיקטש הישר למפגש שהיה אמור לוהט (סליחה, קשה לי עם יציעים כמעט ריקים) בארנה – אבל בראייה שלי עדיין היתרון נמצא בצד הספרדי.
"המודל הספרדי", שעליו דיבר יונתן אלון בתחילת העונה במסיבת העיתונאים, מיושם כמה לא מפתיע, בגראן קנריה. קבוצה שלא תלויה בשחקן זה אחר, שיש לה רוטציה ארוכה ומבליטה בכל פעם שחקן אחר.
מספיק להציץ ברשימתה קלעים ולראות שהשחקן היחיד שעובר את הדו ספרתי הוא קיילב הומסלי. אחריו, יש רשימה ארוכה של שחקנים שקולעים משהו בין 6 ל-9 וזה לא מקרי. זו באמת השיטה הספרדית – משחק קבוצתי, תרגילים במשחק העומד וכשאפשר – גם רצים. חלוקת הדקות גם היא די מדוקדקת, מונעת בעיית עבירות ועייפות. לקבוצה של יאקה לאקוביץ' החביב והזכור מימיו כשחקן ביורוליג (ברצלונה, פאו) יש סגל ארוך ומלא נסיון: מייק טוב הסנטר שקולע שלשות, הפורוורד ג'ון שורנה שאוהב לזרוק גם הוא משלוש והיה ה-MVP לפני שנתיים ביורוקאפ כשזכה עם גראן קנריה ביורוקאפ, ניקולס ברוסינו הארגנטינאי הוותיק בעמדה מספר 3 שגם הוא קולע מחוץ לקשת ויחד איתו יש להם כאמור את הסווינגמן הנהדר קיילב המוסלי ואת מיודענו הגארד ג'ו טומאסון האנרגטי. את עמדת הרכז מאייש הצרפתי אנדרו אלביסי שפחות מאיים על הטבעת, אבל מנהל משחק בחסד ועוד שורה ארוכה של שחקני רוטציה וכאלה שיותר, שיעשו לא מעט בעיות ליונתן אלון.
ומה אצלנו? חיקוי דהוי של השיטה. להפועל יש רוטציה ארוכה בחלק מהזמן, אחרי הכל יש לאדומים 14 שחקנים בכירים בסגל ובערך 9-10 שחקנים כשירים בכל משחק, היום זה גם יגיע ל-12 שסביר להניח שלא כולם ישחקו. אבל בשורה התחתונה – הפועל תבליט שני שחקנים. ג'ראד הארפר שעל פיו ישק דבר ועוזרו הנאמן קאדין קרינגטון. קו אחורי סופר יצירתי שיכול להתפוצץ וגם להביא את הפועל לחצי הגמר, אבל זה לא באמת מודל ספרדי, זה מודל של קבוצה מפתיעה או קטנה (אבל קשה לקרוא להפועל "קטנה" במונחי יורוקאפ), כי היא ממש לא כזו).
אז יש לנו קרב בין "מודל ספרדי" אמיתי לבין קבוצה שמתיימרת להיות כזו, אבל בסוף היא נאמנה לדי אין איי ההיסטורי שלה, שמונהגת על ידי גארדים דומינטיים מאוד בקו האחורי. אני גם לא טוען שזה בהכרח רע – לאורך ההיסטוריה זו הפועל ירושלים והיו גם לא מעט הצלחות עם הז'אנר הזה – וויל סולומון, הוראס ג'נקינס, קרטיס ג'רלס, ג'ייקובן בראון הם דוגמא לכך ועכשיו גם ג'ראד הארפר – וכמו איתם, גם איתו אפשר להצליח. מעבר ליום סטנדרטי של הארפר (משהו כמו 25 נק') ושל קרינגטון (נניח 20 נקודות), נצטרך בעיקר להוריד את אחוזי הקליעה של הספרדים, להגביל אותם בריצה ובריבאונד ולקוות שהצוות המסייע של הפועל (זוסמן, כריס ג'ונסון, ג'סטין סמית') יסייע בדומה למה שהוא עושה בליגה הישראלית ואז יהיה אפשר לחלום על כרטיס לחצי גמר היורוקאפ ומשם – נשים את מבטחנו בהארפר ונקווה לסיומת מפתיעה כמו ב-2004. יאללה הפועל
ירושלמי
אי אפשר להגיע רחוק שיש לך רק שחקן וחצי בקבוצה שמסוגל לקלוע