הכדורגל, במיוחד בישראל, הוא דינמי. מועדון יכול להיות בטופ, וכמה שנים אחר כך להיות בתחתית. זה נובע בעיקר מחוסר יציבות כלכלית, פערים עצומים בין הציפיות למציאות שמביעים לשינויים מקצועיים קיצוניים באופן תדיר והחיפוש המתמיד אחר הצלחה מידית ולאו דווקא ביסוס תוכנית ארוכת טווח.
בעשור האחרון היו להפועל תל אביב ארבעה בעלים שונים, 18 מאמנים, קמפיינים מוצלחים באירופה, הקפאת הליכים, הורדת נקודות, ירידת ליגה וחזרה לליגת העל. בית"ר ירושלים באותה תקופה עברה שלושה בעלים שונים, 16 מאמנים, פרשת הצ'צ'נים, מאבקי תחתית מול שאיפות צמרת ושאיפות צמרת מול מקצועיות של תחתית. את העשור מסיימת בית"ר במצב הפוך מזה שהיא התחילה אותו – עם בעלים שמנסה להוביל את המועדון למקומות בהם עוד לא היה. אין מועדונים בכדורגל הישראלי שעברו בתקופה הזו יותר תהפוכות מאשר בית"ר והפועל תל אביב, וכשמדובר בשניים מהמועדונים הגדולים בארץ יש לזה השפעה על כל הליגה.
בית"ר מול הפועל זו לא עוד יריבות בכדורגל הישראלי. היריבות הזו מבוססת עוד מהקמת המועדונים שייצגו צדדים שונים במפה הפוליטית. ככל שהשנים עברו היריבות התקדמה גם ליריבות ספורטיבית כשהמועדונים התחרו האחד בשני על תארים ויוקרה. השער של משה סיני בימק"א, משחק השרוכים, גמרי גביע שהוכרעו בפנדלים – אלו רק דוגמאות בולטות. אבל בעקבות ההתמקדות של בית"ר בעשור הזה במלחמה בגזענות, הפרדת הסטראוטיפ הפוליטי-תקשורתי מהמועדון והישרדות כלכלית ומקצועית היריבות מול הפועל תל אביב הפכה כנראה ללא רלוונטית.
בעשור האחרון בית"ר והפועל תל אביב נפגשות כמעט כל עונה מצדדים מנוגדים מקצועית. היריבות הספורטיבית, התחרות והציפייה לזכות בתואר על חשבון השאיפות של הצד השני כבר כמעט ואינן קיימות. כמובן שתמיד המשחק הזה חשוב לאוהדים ותמיד רוצים לנצח לא משנה מה המצב – הצלקות של היריבות הזו טבועות אצל כל אחד מהצדדים – ותמיד תהיה השמחה לאיד, אבל אין לו את אותה השפעה ספורטיבית כמו בעבר. השער בתוספת הזמן של עמית בן שושן נגד הפועל תל אביב בתקופת ארקדי גאידמק כששני המועדונים נאבקו בצמרת לא שווה ערך ספורטיבית לשער של דוד קלטינס בעונה שעברה, כששני המועדונים היו בפלייאוף התחתון. הריגוש הוא דומה, אבל זה לא אותו דבר.
אור סורק (צילום: פרטי)
בשנים בהן הכדורגל הישראלי לא מרגש כמו בעבר, על המגרש ומחוצה לו, היריבות הזו חשובה יותר מתמיד. בית"ר ידועה כקבוצה שמבוססת על אמוציות, על טירוף. זה משהו שחסר לנו בליגה. כולם יודעים, בין אם זו התקשורת או הקבוצות היריבות, שכשבית"ר טובה אז גם הליגה טובה יותר, לא רק מעניינת יותר. יש משהו מדבק ומאיים במה שהמועדון והאוהדים משדרים כשיש להם "סכין בין השיניים".
קבוצות מתכוננות לבית"ר אחרת מהרגיל. הן שמות לא מעט דגש על הפן המנטלי, לאו דווקא של השחקנים שלהם – אלא על שחקני ואוהדי בית"ר. אם יאפשרו לבית"ר להיכנס ל"זון", כמו שראינו נגד בני יהודה, לרוב קבוצות הליגה יהיה קשה מאוד מול בית"ר והדחיפה שתקבל מהיציע. אבל אם בית"ר רדומה, כמו שראינו נגד מכבי חיפה, אפשר להוציא ממנה נקודות. ביום ראשון נראה שוב ניסיון להרדים את בית"ר ואת האוהדים שלה. ניר קלינגר אימן את בית"ר בעונה שעברה והוא יודע מה המשמעות של המפגש הזה לאוהדי בית"ר ומידת ההשפעה שלהם על המשחק. גם רוני לוי עבר דבר או שניים בכדורגל הישראלי ויודע איך להיערך למשחקים שמסומנים בתחילת העונה ביומן של כל אוהד כדורגל. אולי היריבות הזו לא מה שהיתה בעבר, אבל היא עדיין מהגדולות שיש לכדורגל שלנו להציע.
