אחרי ההשפלה בבלומפילד, רוני לוי חייב ללכת הביתה. ואם בבית וגן יש עדיין אנשים שמתעקשים להשאירו, כדאי מאוד שבעל הבית יראה גם להם את הדרך החוצה
חודשיים וחצי של פגרת קורונה ושל געגועים נשכחו בתוך מחצית אחת במוצ"ש וביום שלישי בערב, אחרי ההשפלה בבלומפילד, הגעגועים לתקופת הקורונה היכו בעוצמה. המחשבות העגומות מהימים שלפני הקורונה צפו ועלו, ועיקרם – רוני לוי פשוט לא מתאים.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 17"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
גם בתיקו נגד הפועל באר שבע וגם בתבוסה המשפילה להפועל תל אביב, בית"ר אפשרה ליריבות שלה לשלוט בקצב המשחק, נתנה להן להכתיב את הטון ונראתה כמו כלום ושום דבר.
הבעיה הגדולה שלי עם רוני לוי שהוא מסרב לקחת אחריות ולהודות במה שכולם רואים. כל הזמן הוא מוצא תירוצים. פעם הקהל מלחיץ, ופעם הקהל לא מגיע, לפעמים הוא מזכיר שהקבוצה נבנתה מחדש ובפעמים האחרונות מציין שהשלד של הסגל הזה נשאר בליגה רק במחזורים האחרונים בעונה שעברה. ועוד ועוד תירוצים וסתירות.
לרוני לוי אין השפעה על השחקנים שלו, וההוכחה הטובה ביותר לכך היא אנטואן קונטה (וגם פרדי פלומיין). הבלם הצרפתי פשוט עושה מה שבא לו והמאמן ממשיך לתת לו לשחק. את ההרחקה שלו במשחק נגד באר שבע ניתן היה להרגיש מקילומטרים. האמת, כולם הרגישו שזה מגיע. כולם אמרו שזה יגיע. חוץ מאדם אחד – זה שאמור להכיר את השחקן טוב מכולם. ומילא אם היה מדובר בפעם הראשונה. כבר שלוש פעמים שזה קרה אבל רוני לוי ממשיך כאילו כלום.
משה חוגג טען בעבר שלבית"ר יש מיליון אוהדים עם מיליון דעות שונות, אז הנה חידוש בעל בית יקר – מיליון אוהדים עם דעה אחת – רוני לוי הביתה, וכמה שיותר מהר.
התבוסה ביום שלישי האחרון היא הקשה ביותר שספגה בית"ר מהפועל תל אביב מאז עונת 2008/09 (אז זה נגמר 4:0 לאדומים). במשחק בבלומפילד לא ראינו כלום מבית"ר, והאפתיות של השחקנים על כר הדשא מעידה על כישלון של כל הצוות המקצועי, כולל המנהל המקצועי יוסי בניון שממשיך להאמין במאמן/חבר שלו.
גיא אדרי (צילום: פרטי)
***
ביום שבת האחרון, לאחר שלושה חודשים של ציפייה וגעגועים עזים, בית"ר חזרה למגרש – ואיזה מבאס זה היה. במסגרת תפקידי זכיתי להיות חלק מהמעטים שהורשו לחזור למגרשים ביחד עם השחקנים. היה מוזר להגיע לטדי ולבלומפילד. לקח לי חמש דקות להיות ביציע, וזה אחרי חניה קרובה ובדיקת חום. אבל זה היה מוזר.
את שאגות אלפי האוהדים החליפו הצעקות של שדרי הרדיו בתחנות השונות, הקולות של השחקנים מכר הדשא ואפילו את קולם של השופטים. אז נכון – רק בשבוע שעבר כתבתי שנתמודד עם העובדה שהקהל לא ביציעים העיקר שהכדורגל יחזור – אבל אני בטוח שלא לזה התכוון המשורר.
לאחר שראיתי את איכות הכדורגל שלנו, אני חושב שיהיה קשה מאוד לסיים את העונה ללא קהל, ללא אווירה וללא כדורגל אמיתי. המשחקים ששוחקו הבהירו מעל כל ספק שהכדורגל ישראלי חייב את הדחיפה מהיציעים, כי בלעדיו זה נראה רע. אני לא אומר שצריך לפתוח את האצטדיונים כרגיל, אבל בהחלט אפשר להחליט על מגבלת קהל שנכנסת למגרשים – נניח עד 10,000 אוהדים לאצטדיונים הגדולים (טדי, סמי עופר ובלומפילד), ואחוזים דומים באצטדיונים הקטנים יותר. תחשבו על זה – אפשר להושיב אוהדים כל שלושה כיסאות ובכך לשמור על ריחוק חברתי כמו בהנחיות. אני סמוך ובטוח שיהיה אפשרי לאכוף את הסדר הזה בעזרת משמעת של אוהדים, שירצו לשתף פעולה על מנת שיוכלו לחזור למגרשים.
טוב יעשו במשרד הבריאות, בדחיפת משרד הספורט, מינהלת הליגה וההתאחדות, אם יחזירו את הקהל למגרשים עם הגבלת מספר אוהדים. אם חופי הים מלאים, והמסעדות עובדות אפשר גם אפשר להחזיר את הקהל ליציע.
