לראות דשא צומח, לספור עד מיליון, פעמיים. לחכות לנציג של הבנק על הקו, לשחק שש-בש נגד עצמי או לספור מושב-מושב באצטדיון טדי. אלו הם רק חלק מהדברים שאני מעדיף לעשות מאשר לצפות במשחק הבא של בית״ר.
האם אראה את המשחק בסוף? כמובן. 90 דקות לא אוריד את העין מהמסך וכנראה שלא אעלה חיוך על הפרצוף כי נכון לעכשיו – בית"ר זה הדבר הכי משעמם שאפשר למצוא, בזבוז זמן מוחלט ומתכון מושלם לאולקוס.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 17"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
כמו הורה שתפס את הילד שלו עושה מעשה אסור ובמקום להתעצבן עליו רק נותן לו את המבט המבואס – ככה אנחנו עם בית״ר. כבר יותר אדישים מעצבניים, כבר קיבלנו עלינו את רוע הגזירה שזה הכדורגל של הקבוצה שלנו ואין מה לעשות עם זה.
משה חוגג, זה המצב שהכי צריך להפחיד אותך, כמו שאמר ניוטון (חנן סביון) בסדרה האלמותית 'עספור' ״האהבה נגמרת כשהכעס הופך לאדישות״.
ולמען האמת, גם חוגג כבר לא בגדר קדוש מבחינתי. ואני מרגיש גם שהוא איבד את הקונצנזוס שהיה סביבו. מצד אחד, חוגג מדבר על בניית מועדון ועל זה שהוא לא רוצה להביא זרים יקרים מתוך הליגה אלא למצוא אותם בעצמו, אבל מצד שני מפטר את הסקאוט/האנליסט היחיד שלו; מצד אחד חוגג מדבר על להתחרות במכבי תל אביב ומכבי חיפה, אבל מהצד השני מקצץ בצורה ״יואב כצית״ בכל דבר אפשרי, כולל בסנדוויצ׳ים אחרי אימון.
מובן לי שהשחקנים שלנו מביישים אותנו, את המקצוע ובעיקר את עצמם כל שבוע; על המאמן שלנו שנאחז בקרנות המזבח במקום לקחת אחריות ולהכריז ״נכשלתי״ אין מה להרחיב. זה מובן מאליו, אין טעם לטחון מים שבוע אחר שבוע.
אני רוצה להתמקד בכישלון הגדול של יוסי בניון ומשה חוגג, בשנתיים שחוגג בקבוצה ובנה סגל בצלמו ובדמותו הייתה לנו את הקבוצה הכי פחות לוחמת, הכי פחות בית״רית והכי פחות בעלת זהות מאז שאני התחלתי לעקוב אחרי בית״ר באדיקות דתית (עונת 2001/02 לכל המאוחר).
יעקב ליפשיץ (צילום: פרטי)
משה חוגג דאג להזכיר בפוסט הקודם שלו שאנחנו ״קהל יחסית קטן״, אני באמת לא מבין את בעל הבית ולמה הוא אוהב לעקוץ את הקהל שלו, אבל בשנתיים שהוא פה הקהל זה הדבר היחיד שמתפקד. תמיד.
אבל כדורגל זה אירוע תרבות ופנאי, אנשים לא באים לסבול ביציע אלא לראות משחק, לראות יוזמה ולראות אומץ. אם תוסיפו לכל זה את העובדה שאין זהות למועדון ושכל שחקן בית חצי אהוב נבעט החוצה נבין למה הקהל ממעט להגיע.
לצערי, לקראת הקיץ חוגג יפעיל מחדש את מערכת יחסי הציבור המשומנת ויגרום לכולנו ולי בראשם להמתין אחוזי טירוף ואופטימיות לעונה הבאה שתיפתח עלינו.
אני לא רואה את בית״ר מכוונת באמת לתארים בזמן הקרוב ובעיקר אני לא רואה את בעל הבית שלנו שומר על קו רציף.
הלוואי ואני טועה, אבל כרגע נדמה שהקודקודים מסתפקים במקום שלישי, הדחה מוקדמת מאירופה וחוזר חלילה, לפני כל שנה מאכילים אותנו בכפית בסיפורים.
ואנחנו, כמו הקהל השבוי שאנחנו, כמו ילד מאוהב, עם כמה שאנחנו מתגעגעים לתואר (ושאף אחד לא יעז להגיד שגביע הטוטו סיים את הגעגוע), אוכלים הכל ואומרים ״טעים״.
