ביום רביעי שעבר, לילה לפני גמר גביע המדינה, כמו כל אוהד הפועל טיפוסי שיחזרתי את המשחקים המכריעים שאליהם הגענו כפייבוריטים ולבסוף הפסדנו. חשבתי לעצמי אם יש תסריט שבו עירוני נהריה תניף מחר את הגביע במקומנו? רגע לפני שנרדמתי שאלה נועה אשתי 'מה יהיה מחר?'. עניתי: "יש בי אהבה והיא תנצח".
הבוקר עלה ואיתו מדד ההתרגשות, האמונה התפלה לפני כל משחק התקיימה כרגיל ויוצאים לעבודה עם חולצה אדומה, צעיף אדום בתיק ובדיקה שהכרטיס האלקטרוני ליד אליהו נמצא בפלאפון.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת11"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
כל קבוצות הוואטסאפ עוסקות, כהגרלן, במשחק. המלעיזים יגידו שאנחנו לוזרים והאוהדים יגנו על הקבוצה האהובה עליהם, יגידו שמגיע לנו לזכות, כי בדרך לגמר גברנו על מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ומכבי ראשון לציון. לצד דיווחים על מקרי קורונה נוספים ודיווחים פוליטיים מהקמפיינים לקראת הבחירות, מתגנבים פושים על הסטטיסטיקות שבין הקבוצות. ואז גם עולות השאלות – האם הפועל תזכה בגביע השישי שלה? האם נהריה מוכת אסון השיטפון תביא גאווה לעיר הצפונית בזכייה היסטורית והירואית?
בשעות אחר הצהריים המוקדמות, בדרך למשחק הדעות ברכב היו חלוקות – "20 הפרש קל" אמר האחד, "צמוד עד השנייה האחרונה" אמר השני. והוא לא ידע כמה הוא צודק.
כמו כל משחק ביד אליהו, הגוש המעודד התמקם ביציע העליון, עם אבוקות ועוצמות עידוד בלתי רגילות, כל מכה על התוף גרמה לך להצטמרר, כל התחלה של שיר גרמה לך לקפוץ ולעודד. ההיכל נצבע באדום למעט קבוצה קטנה של סגולים. "הגביע הזה חייב להיות שלנו", חשבתי לעצמי.
אבל לדני פרנקו ובעיקר לשחקניו היו תוכניות אחרות. על הנייר הקבוצה הזו לא אמורה להחזיק יותר מרבע וחצי מול הסגל של עודד קטש, אבל נחישות, הקרבה, דבקות בתוכנית המשחק, עידוד בלתי פוסק ואנרגיות עד השנייה האחרונה הוכיחו אחרת. הם באו לקחת את הגביע.
הרבע הראשון נפתח כמו שגמר גביע אמור להיפתח – לחימה על המגרש ויכולת שגרמה לכל מי שישב בהיכל להבין שמדובר במשחק על כל הקופה.
גם את הבריחה הקטנה שעשתה הפועל ברבע השני הצליחו הצפוניים להדביק, והתחושה במחצית היתה שיתרון הנקודה להפועל הוא בעצם שוויון מוחלט.
חגי פנחסי (צילום: פרטי)
במשחק שבו הקבוצות החליפו יתרון 11 פעמים ולוח התוצאות הראה 4 פעמים תיקו, קשה להישאר אדיש. לצד פלאפון רוטט מהודעות על איכות הגמר, היו אלה שחקני הפועל שגרמו לנו לרעוד מהתרגשות. בכל סיום של פסק זמן השחקנים ביקשו מהקהל לעודד – כאילו אמרו, תנו לנו את הכוח והאנרגיות, ואנחנו נשיב לכם בגביע שני רצוף.
המחצית השנייה היתה כמו מחזה בלתי נשכח. לצד לחימה בהגנה והתקפות מבוססות תרגילים של שתי הקבוצות, היו גם שלשות מכל עבר (30 שלשות לשתי הקבוצות ביחד) ושריקות שופטים שגרמו לאוהדי הפועל הוותיקים להיזכר בסמי בכר.
גם כשהכל היה נראה סגור, דאגו דומיניק ווטרס וג'רל מקניל לדפיקות לב של האוהדים האדומים, כשהשיא – איך לא – בשלשה שזרק מקניל כ-20 שניות לסיום, זו שאם היתה נכנסת, הטור הזה היה נכתב בדמעות ולא של אושר, או לחלופין אפשר לכתוב: זו שאם היתה נכנסת, היתה גורמת לכל המחשבות של הלילה שלפני להפוך למציאות.
אבל הפועל הוכיחה אחרת. עם ניהול משחק נכון, אגרסיביות, לחימה וג'ייקובן בראון אחד, שניצח על המקהלה, הגביע חזר הביתה.
גם בשידור החוזר של המשחק, שבו צפיתי ביום שלמחרת (מי מאיתנו לא עשה את זה?) היו לי דפיקות לב וחשש שמא נפסיד את המשחק הזה, וכזו היא הפועל, גם כשאתה בטוח היא לפעמים מזכירה לך לחזור לקרקע המציאות.
ובכלל, הפועל ירושלים היא לא רק הסיפור הזה על זכיה בגביע המדינה (גם אם הוא בא בכפולות), הפועל ירושלים זה ארגון, משפחה, דרך חיים, קבוצה שבמשחקי הבית אתה מחכה להפסקה בין הרבע השלישי והרביעי כדי למחוא כפיים לילד/ה שצריכים את זה, זו הפועל שזוכרת את הנופלים ותלווה אותך גם בטוב וגם ברע.
אחרי שכל אתרי הספורט פרגנו לנו, ואחרי שחזרנו לירושלים, נכנסתי למיטה אדום ושמח. נועה כבר ישנה ואני ניסיתי לעכל את אירועי היום שהיה. עם חיוך גדול על הפנים הסתכלתי על הפוסטים הנרגשים וההודעות בקבוצות השונות, אבל אחת משכה לי את העין – זו היתה אשתי שכתבה "יש בי אהבה והיא ניצחה".
