העולם כולו עסוק כרגע במלחמה הגדולה שלו נגד נגיף הקורונה, וכל תחומי החיים נפגעו בצורה שאף אחד לא היה מסוגל לדמיין לעצמו.
אם ניקח את זה לעולם הספורט שכולנו אוהבים ואל הכדורסל בפרט, בהפועל ירושלים שרויים בהלם בגלל הנגיף, שהרס להם את אחת העונות הטובות אי פעם. כמו טרגדיה יוונית, הקורונה שברה את ליבם של האוהדים שחלמו על תארים רבים.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 14"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
הגעגועים ליציעי הארנה הפכו להיות קשים מאוד, ומה שהיה תמיד מובן מאליו – כמו למשל החניה באזור קניון מלחה וההליכה הרגלית אל הארנה, שהפכה השנה למבצר אימתני – גורם פתאום לגעגועים ולפרצי נוסטלגיה. את הרגעים הקטנים הללו מדמיין בראשי בכל פעם שני רואה תקציר של משחק כזה או אחר (ואם לא ידעתם – הרשתות החברתיות וערוצי הספורט מלאים בפרצי נוסטלגיה שכאלה). תוך כדי המחשבות אני גם מקווה שהחלום הרע הזה – קורונה שמו – יסתיים בקרוב.
נועם שרפלר (צילום: פרטי)
ככל אדם אני צורך הרבה מאוד מידע בימים הללו. אני שומע וקורא הרבה אנשים, מכל מיני מקומות, שטוענים שהעולם כפי שהכרנו אותו כבר לא יחזור. אני בהחלט מזדהה עם הדברים הללו, אבל אני לגמרי לוקח אותם לפן החיובי. העולם לא יחזור להיות כפי שהיה – אם עד היום לקחנו כמובן מאליו דברים רבים – כמו שגרת ליגת העל בכל יום ראשון – הרי שעכשיו החוויה לפני משחקים תהיה הרבה יותר עוצמתית. הרעב של חובבי הספורט יהיה עוצמתי יותר. אני מאמין שהרגעים הקשים הללו שכולם עוברים יהדהדו לנו בראש במשך תקופה ארוכה ואנחנו נדע להעריך את הדברים הכי קטנים.
ב-8 במרץ (לפני חודש בדיוק) התקיים המשחק האחרון שבו היינו ביציעים. באופן סימבולי, במקרה או שלא, זה היה נגד היריבה המיתולוגית מתל אביב – כאילו הגורל נתן לנו לחוות בפעם האחרונה את הטירוף ביציע, רגע לפני ששערי האולמות והאצטדיונים נסגרים, וזאת כדי להשאיר אותנו עם טעם של עוד. ועוד איזה טעם. הגעגועים העזים ליציעים ולקהל, לאווירה המחשמלת, למשחקים על התארים שבו האווירה תמיד לובשת חג, גורמים לי לתקווה שעוד נחזור לכך ובגדול – להתרגשות, למתח, לניצחונות וכן גם להפסדים ולאכזבות.
הגעגוע ליציע גרם לי בתקופת הבידוד והסגר לחשוב הרבה על תצוגות העידוד של הקהל האדום, כשבעיקר זכורה לי המאסה שהגיעה לגמר הגביע נגד נהריה – משחק שבו הקהל האדום הרטיט את הלב והחזיר אותי 24 שנים אחורה, לגביע הראשון של 1996, כשהקהל האדום והבתולי גילה לראשונה שהוא מסוגל לגייס כמות מרשימה של אוהדים ולערוך תצוגות עידוד מרשימות.
