דעה | לא האמנו, אבל הגענו: על משחק העונה של קטמון מול מכבי פתח תקוה

המשחק הגדול נגד מובילת הטבלה בליגה הלאומית, מכבי פתח תקוה, מעורר בי רגשות חיוביים בלבד. אני לא שותף לשנאה כלפי אבי לוזון ובני משפחתו. אמנם בהקשר של העיר פתח-תקווה אני אוהד של הפועל ולא חלילה של מכבי, אבל כל חובב ספורט הוגן חייב להעריך את מפעלם של הלוזונים. אני מבקש להזכיר (כי כבר אין מי שיעשה זאת) שמכבי היתה קבוצה של הבורגנות המלבאסית, ושעוד בשנות החמישים היא לא הצליחה להתחרות בהפועל פתח תקווה המלהיבה. ישראל בן-דרור המנוח, שהיה כוכב מקומי טיפוסי של מכבי הישנה, נהג לטלפן אליי לעתים קרובות כדי לדבר על כדורגל ופעם אף הגיע לבית קפה ברחוב בן-יהודה ("מקס") כדי לשוחח עימי. הזכרתי לו כיצד הציל פעם גול בניתור מדהים לאורך השער, אבל הוא ידע היטב שאני מעדיף את כוכבי העבר של הפועל נחום סטלמך, ג'רי חלדי וזכריה רצאבי. הדור של בן-דרור חלף לו, בעיקר בהקשר של מכבי פתח-תקווה, והאחים לוזון הצילו במו ידיהם (הקצת מגושמות) את האגודה.

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

הלוזונים הקימו מחלקת נוער נהדרת, וחרף ירידתם לליגה הלאומית הם מציגים כדורגל חיובי ונחשבים למועמדים וודאיים לעלייה לליגת העל. הקטנוניות של כתבי הספורט מונעת מהם להעתיר שבחים על המפעל הנהדר בקרב ילדי פתח תקוה, והלוזונים, חרף איבתם המסורתית להפועל, תמיד טיפחו גם כדורגלנים ערבים מהסביבה.

יש לצפות למשחק מותח וצמוד. פתח תקוה יותר טובה, אבל כבר היו דברים מעולם. יש ללוזונים קהל לא גדול, שרובו מגיע מהוריהם של שחקני הנוער. יש מקום להניח שקהל אדום גדול יגיע למשחק. בקושי חלמנו שקטמון תגיע למעמד של משחק עונה. לפחות מנקודת מבטי יש לקבל את האורחים בכבוד ואז לנסות לנצח אותם. זה אפשרי.

חיים ברעם (צילום: ארנון בוסאני)

המשחק ביום שישי נגד מכבי אחי נצרת לא היה עתיר יכולת טכנית אבל הוא גרם הנאה (קצת מזוכיסטית) לאלפי הצופים. השער של שרון זיסו קצת לפני שריקת הסיום גרם להתפרצות שמחה חסרת תקדים בטדי. הצהלה הייתה כללית: אימהות, ילדים, פעוטות, צעירים ומבוגרים כולם חגגו. למען האמת, כל מי שצפה במשחק יודע, שקטמון היתה ראויה לניצחון בשיעור גבוה ובעיתוני הספורט של פעם היו כותבים על "החמצות משוועות". ביום חלש יחסית של וילי אגאדה ניסו כל חבריו להכניע את שחקני הקבוצה האורחת ולהרחיק אותם משערו של אדבאיו אלדיי הנפלא. היה משחק מהנה, אבל בלי שער הניצחון של היינו יוצאים מטדי בראש חפוי.

קטמון שלטה לגמרי במשחק, אבל יש לי שתי הערות ביקורת: המשחק ברגל ליד השער בניצוחו של השוער כמעט ועלה לנו ביוקר (רוצים לשחק כמו ברצלונה אז תקנו את סרג'י בוסקטס); ולא היה משחק מסודר די הצורך במרכז השדה.

לעומת זאת משחק האגפים היה טוב מאוד, ומשם נשקפה סכנה רצופה לשער נצרת לכל אורך המשחק. זה ממש מטורף לנצח שבעה משחקים ברציפות. יש לייחס זאת ליכולת, לניווט המוצלח של המאמן זיו אריה וגם לרצון העז של כל השחקנים. כאשר הקבוצה הזאת תתבסס, היא תוכל לשחק בהצלחה גם בליגת העל. בינתיים הדרישות של האוהדים הן צנועות, ואני חושב שיש אהבה אמתית כלפי הקבוצה.

שוב התחילו דיבורים משולהבים על ליגת העל. לדעתי, זה מוקדם מדי. הגיע הזמן לנצח גם את המובילות ואז נראה לאן מועדות פנינו.