דעה | האם אנחנו בונים את ירושלים לאלף שנים או לחמישים בלבד?

לאחרונה, כשחיפשתי ב-Airbnb דירה למשפחה שמגיעה לבקר בירושלים, שמתי לב לסלוגן של העיר: "אדריכלות יפהפייה".

חייכתי לעצמי. לא משום שזה לא נכון, אלא משום שבקצב הבנייה הנוכחי, נדמה שאנחנו עושים הכול כדי למחוק בדיוק את האופי שהפך את ירושלים לעיר כל כך מיוחדת.

המבנים שבאמת הופכים את ירושלים ליפה נמצאים עדיין כאן, בעיר העתיקה, בימין משה, במושבה הגרמנית, בטלביה, ברחביה, במוסררה ובקטמון. שכונות עם מגוון סגנונות אדריכליים כמו עות׳מאני, מנדטורי, ציוני מוקדם, ערבי, אירופי. כולן מדברות באותה שפה בסיסית: אבן ירושלמית. זה לא קרה במקרה, בתקופת המנדט הבריטי נקבע חוק המחייב חיפוי מבנים באבן מקומית, לא רק מטעמי יופי אלא מתוך תפיסה תרבותית עמוקה – לשמור על רצף עם המרקם ההיסטורי של העיר.

כשעצרתי רגע לחשוב, הבנתי משהו קצת מביך. בכנות מסוימת, כמעט כל המבנים היפים באמת בירושלים נבנו עוד לפני קום המדינה, למעט יוצאי דופן בודדים, כמו המבנים בממילא, שניסו לכבד את המסורת הזו בעידן המודרני.

הם נשענו על עקרונות תכנון ברורים, שכמעט ונעלמו מהבנייה העכשווית:

• מבנים נמוכים אך צפופים.
• קווים מעוגלים במקום פינות חדות. ובמונחים אדריכליים ופסיכולוגיים, צורות מעוגלות נתפסות כמזמינות ונעימות יותר לעין האנושית.
• מרפסות עם מעקות מעוצבים מאבן או מברזל, לא לוחות זכוכית תעשייתיים.
• אלמנטים עות׳מאניים עדינים כמו קשתות, מסגרות, ועיטורים שיצרו עומק וניגודיות.
• במקומות רבים גגות רעפים אדומים שהרככו את קו הרקיע.
• חלונות גדולים וקשתיים שהכניסו אור טבעי ושמש, במקום פתחים מלבניים צרים וחונקים.
• אבן ירושלמית עבה, לא כקישוט אלא כחומר בנייה אמיתי: עמידה לאורך מאות שנים, מבודדת חום בקיץ וקור בחורף.
• חצרות פנימיות שיצרו קהילה, צל ואוויר.
• חלונות עם זכוכיות צבעוניות ששברו את האור ברכות.
• שימושים מעורבים עם מגורים, חנויות, בתי קפה שיצרו רחוב חי ולא מסדרון מת.
• דלתות כניסה עם מסגרות מעוצבות שהעניקו כבוד לבניין ולרחוב.

המבנים הללו לא ניסו להיות איקוניים, הם ניסו להשתייך למרחב ולעיר ולסביבה.

ארי אושר פרי-צדיק (צילום: אלבום פרטי)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

וכעת נביט במה שנבנה מאז קום המדינה, וביתר שאת בעשורים האחרונים:

• קופסאות אבן מרובעות, בלי קימורים, בלי עיטורים, בלי נשמה.
• חלונות קטנים ומלבניים שחוסמים אור במקום להזמין אותו פנימה.
• מגדלי פינוי-בינוי שמנסים לפצות על כך בלוחות שחורים שסופגים חום ומתיישנים רע.
• מרפסות עם מעקות זכוכית, שבאקלים הירושלמי מתכסות באבק תוך ימים או נראות מלוכלכות רוב הזמן.
• חומרי בנייה זולים שמיועדים להחזיק כמה עשורים בלבד; מבנים שכבר מתוכננים להריסה בעוד 30–50 שנה.
• גגות שטוחים בלי זהות בקו הרקיע.
• מגדלים זהים שאפשר היה למקם בכל עיר אחרת בישראל.
• שימוש מינימלי באבן ירושלמית, כשכבה דקה בלבד, כדי לעמוד בדרישות החוק.
• ואולי החמור מכל: עירוניות מתה, רחובות בלי מסחר, בלי בתי קפה, בלי חיים.

פעם אפילו המדרכות בירושלים היו מאבן ירושלמית, המשך טבעי של הבניינים עצמם. היום הן עשויות אספלט ובטון שחור, חומרים זולים, חמים, ומנוכרים, שאין בינם לבין ירושלים דבר.

התוצאות הן שאנחנו כבר לא בונים שכונות, אנחנו בונים מוצרי נדל"ן. ובסופו של דבר, השאלה פשוטה: למה אנחנו מחפשים השראה אדריכלית מעבר לים, כשירושלים עצמה כבר כתבה את ספר ההדרכה?

היופי שלה לא נבע מסגנון אחד, אלא מעקרונות משותפים: קנה מידה אנושי, חומרים טבעיים, אור, עירוב שימושים, קימורים, חצרות פנימיות, ותשומת לב לפרטים. אם אנחנו באמת רוצים שירושלים תישאר עיר יפה, הפתרון אינו בייבוא מגדלי זכוכית וטרנדים חולפים. הפתרון הוא להביט פנימה, אל מה שכבר עבד כאן, ולהתאים אותו בחכמה לצרכים של המאה ה-21.

אנחנו חייבים להחליט איזה עיר אנחנו בונים: האם ירושלים שנועדה לעמוד אלף שנים או מבנים שייהרסו וייבנו מחדש בעוד חמישים?

• הכותב הוא יזם ירושלמי, מנכ"ל חברת פרי-צדיק העוסקת בנדל"ן ויבוא