כל אחד שילך לשאול ברחוב, ישמע שבני הגיל השלישי חשובים לכולם. בכל זאת – "כבד את אביך ואת אמך", אנחנו מכירים כולנו. כולם ירצו להגן על ההורים שלהם.
אולם הדבר אינו מתבטא בגובה של קצבאות זקנה במדינה, גם לא בהשקעות עבור הגיל השלישי בכלל או ברמת הטיפול במבוגרים. קשישים עם בעיות או מגבלות פיזיות או קוגניטיביות נקלעים לפעמים למצבים מאוד קשים. בהיעדר משפחה, חברים קרובים או שכנים אכפתיים, הם מגיעים לפעמיים למצבים טרגיים. למזלנו קיימות עמותות והרבה אזרחים שאכפת להם שעוזרים ומטפלים, אבל התקציבים והמחשבה המוקדשים לבני הגיל השליש אינם תואמים את האמירות. כך, למשל, המדינה מסתפקת בקצבת זקנה ליחיד העומדת כיום על כ-1,600 שקל לחודש ואין באופק התקוממות כללית.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
מאחר שכך, אולי אין זה מפתיע שבאחרונה הודיעה ההנהלה של מרכז היום לקשיש בקרית מנחם, בין הוותיקים בארץ, שהוא ייסגר בסוף השנה (מאז הוא קיבל ארכה של חודש), והשמיים לא נפלו. והמרכז הזה אינו לבד: יש שמונה מרכזים בירושלים, וכמעט כולם מתמודדים עם קשיים כלכליים. החשש הוא שמרכזים נוספים עומדים לקרוס.
יש סיבות רבות למצוקה. העיקרית ביניהן היא שהתקצוב של משרד הרווחה נמוך מדי. המשרד מתקצב את המקומות לפי מספר הקשישים שמגיעים אליו, ועל פי מצבם. המחירים נמוכים מאוד ולא מעודכנים: מחירי הארוחות החמות שניתנות, מרכיב חשוב בשירותים במרכזי היום, מטפסים מהתמדה יחד עם יוקר המחיה. הצוותים המקצועיים, הכוללים נשות ואנשי רפואה, מרפים בעיסוק וכד' גם צריכים לקבל משכורות. בעיה גדולה היא עלות ההסעות, שתפחו בתקופות קורונה ויצרו למרכזים גירעונות: המרכזים לפעמים נאלצו להביא אנשים במוניות. תוספות מסוימות בתקופת המגפה הופסקו. החישוב לאדם, לפי משרד הרווחה, אינו ריאלי ואינו מתעדכן.
בנוסף לכך, שיטת המימון בעייתית. קשישים מקבלים סכומים מוגדרים, שהם יכולים לבחור להוציא על שירותים שונים. בהיעדר סיוע במימון הסעות, קשישים חוששים שלא יוכלו להסתדר ונשארים סגורים בבית. זאת, למרות שברור שבריא להוציא אנשים מביתם לפעילויות חברתיות ואחרות, שתזונה נכונה כפי שהמרכזים מספקים להם היא חיונית, וכמובן שהצוותים המקצועיים ממלאים תפקיד חשוב במרכזים במעקב וקשר עם כל אדם ואדם.
מה תפקידה של העירייה בנושא? למה חשיבותם של מרכזי היום בירושלים גדולה ויש לדאוג להם? בירושלים בעיות התחבורה חמורות יותר בגלל המרחקים הגדולים. יתרה מזאת, כעיר הגדולה במדינה, יש בירושלים גם את האוכלוסייה הגדולה ביותר של בני הגיל השלישי. מנגד, העירייה ענייה. והצרה היא שאחריות הערים על אוכלוסיות אלו ואחרות בכלל לא ברורה. משרד הרווחה אמור לממן את הכל, ואם לא, כל עיר לעצמה.
רוצים להישאר מעודכנים?
יש ערים, כמו גבעתיים ורמת גן שנותנות תמיכה משמעותית למרכזי היום, בעוד עיריית ירושלים לא תומכת בהם כלל. העירייה יוזמות דברים יפים עבור בני הגיל השלישי, כמו המיזם "בטוח בבית", התקנה חינם של אביזרים לבטיחות. היא משקיעה המון במועדונים לגיל השלישי ובפעילות תרבות, לרבות הנחות דרך כרטיס ירושלמי, היא מפתחת מערכת שלמה עבור בני משפחה תומכים, ועוד פרויקטים נפלאים. אבל מרכזי יום עד עכשיו, לא היו בסדר יומה. אבל המרכזים, כפי שנאמר לי על ידי מנהל מרכז, הם כמו החינוך המיוחד של הגיל השלישי. מכולם הם הכי זקוקים לתמיכה.
המצב חייב להשתנות. כיעד אסטרטגי עיריית ירושלים, יחד עם ערים נוספות, חייבת לדרוש ממשרד הרווחה תקצוב הגיוני עבור מרכזי היום. אבל בינתיים, כל עוד משרד הרווחה אינו ממלא את חובותיו, על העירייה להתערב ולתמוך בכל מה שצריך על מנת לשמור את מרכזי היום פתוחים. יש לעירייה כסף לילדים, לצעירים, לפארקים, ולהחלקה על הקרח. היא חייבת למצוא מימון גם למרכזי היום.
הדור הוותיק הוא נכס. הם בנו עבורנו, גידלו אותנו, לימדו אותנו, עבדו עבורנו, ודאגו לנו. עכשיו תורנו לדאוג להם.
הכל עניין של סדרי עדיפויות.
- הכותבת הינה ד"ר לורה ורטון, חברת מועצת עיריית ירושלים
