הפינה ההיסטורית: הכישרון הספרותי הנחבא של גיבורת המופת היהודיה

בחייה הקצרים, 23 שנה בלבד, הספיקה חנה סנש להפוך לסמל של הקרבה עצמית למען העם היהודי והגשמת אידאל הרעיון הציוני של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

סנש, משוררת, לוחמת וצנחנית, התנדבה לשרת בצבא הבריטי נגד גרמניה הנאצית. היא הוצנחה בסמוך לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה בעוברה את הגבול, נחקרה תחת עינויים קשים והוצאה להורג ב-7 בנובמבר 1944 בכלא בבודפשט, בהיותה בת 23 בלבד.

חמש שנים קודם למותה הטראגי, עם סיום לימודיה התיכוניים, היא עזבה את בית הוריה בבודפשט בגפה לטובת ארץ ישראל. בספטמבר 1939, החודש בו פרצה מלחמת העולם השנייה, בהיותה בת 18 בלבד החליטה מתוך מוטיבציה ציונית לעלות ארצה. גל האנטישמיות שפרץ בהונגריה והפגיעה בזכויות היהודים, קוממו את חנה והיא הבינה, שלא יהיה לה קידום והגשמת שאיפתה ללמוד באוניברסיטה בארץ מולדתה.

חנה סנש (צילום: מתוך ויקיפדיה)

חנה סנש היתה בת למשפחה יהודית מכובדת ומשכילה בבודפשט. אביה, בלה סנש, היה סופר ילדים ומחזאי ידוע שנפטר בהיותה בת שש. אמה קתרינה גידלה אותה ואת אחיה גיורא, שהיה מבוגר ממנה בשנה. חנה למדה בבית ספר נוצרי פרוטסטנטי והתגלתה כתלמידה מחוננת ומצטיינת ביותר. תחביביה היו ספורט (בעיקר שחיה), ספרים ומוזיקה. היא היתה מועמדת לקבל את תפקיד רכזת המועצה הספרותית של בית הספר, אך הדבר נמנע ממנה מסיבות אנטישמיות. בהשפעת אירוע זה, חנה גברה עוד יותר דבקותה ברעיון הציוני התלהבה מספריו של בנימין זאב הרצל, שגם הוא נולד בבודפשט, ונהייתה פעילה בתנועת מכבי. חנה השקיעה מאמצים רבים ללמוד עברית ולדעת לקרוא את התנ"ך במקורו. אחיה גיורא נאלץ לעזוב את הבית ולהירשם באוניברסיטה בצרפת, בשל חוק הגבלת יהודים בחינוך הגבוה באוניברסיטאות בהונגריה ("נומרוס קלאוזוס").

תצוגה עם שעון יד, סיכת בגד וצילומה של חנה סנש (צילום: באדיבות מוזיאון בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים)

העלייה לארץ ישראל

האירועים האנטישמיים הללו הובילו את חנה להחלטה חשובה – לעזוב את הונגריה ולעלות לארץ ישראל כדי לתרום לבניין הארץ. היא כתבה מכתב בעברית לחנה מייזל, מנהלת מוסד ויצ"ו בנהלל, וביקשה להתקבל ולזכות בסרטיפיקט לעלייה. מייזל, שהתרגשה מהנערה האידיאליסטית, השיגה עבורה את האישור וסנש המאושרת הגשימה את חלומה, ועם הרבה ייסורי פרידה יצאה לדרך ההגשמה שבחרה.

תוך שנה היא השתלטה על השפה, כתבה את שירה הראשון בעברית ורכשה גם ידע רב ומעמיק בספרות ובשירה עברית ובתנ"ך. תוך כדי הלימודים שאותם סיימה בהצטיינות, היא הרבתה להשתתף בסיורים ברחבי הארץ, מלווה במצלמת ה"אגפא" שלה וזכתה לשבחים על יכולותיה כצלמת. בסיום לימודיה הצטרפה לקיבוץ שדות ים (הסמוך לקיסריה) שהוקם ב-1940. עיסוקה כתזונאית ובגידול עופות, לא מנע ממנה לעסוק בהדרכה, לחבר שירים מלאי רגש בעלי אופי לאומי, לכתוב מכתבים ברמה איכותית ביותר, הרוויים במסרים חינוכיים ופילוסופים ולהמשיך בניהול יומן בו החלה בגיל 13.

חלקת הקבר של חנה סנש בהר הרצל (צילום: אדם אקרמן)

הביקור הראשון של חנה בירושלים ריגש אותה. היא התאהבה בעיר, וחזרה לבקר בה ואף התעניינה בלימודים באוניברסיטה העברית. במכתב שכתבה לאמה וביומנה האישי היא סיפרה על הדרך המפותלת היפה העולה לעיר, על השוני בין כל רובע ושכונה בעיר, על כנסיות ומנזרים ועל מגדל דוד המרשים. הסיור בעיר העתיקה ושווקיה קסם לה. חנה התאכסנה אצל ידידים וביקרה לבקשתה במפעל "תנובה", לאור הכשרתה בקיבוץ. היא ביקרה בבנייני המוסדות הלאומים ובמלון המלך דוד. הספיקה לחזות בטקס חלוקת תואר דוקטור באוניברסיטה העברית, והתפעלה מנוף הקדומים הנראה מהתיאטרון לעבר ים המלח. היא ביקרה במוזיאון רוקפלר, התוודעה לבית החולים הדסה והביעה הערכה על היותו מודרני ומתקדם, ואפילו צפתה בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בימק"א.

ההתנדבות לצנחנים

הידיעות על ההשמדה של יהודי אירופה והדאגה לאמה האהובה, יחד עם הרגשת בדידות ובעיקר תחושת שליחות – דחפו אותה להתנדב לפלוגה בפלמ"ח, שהבריטים הסכימו להכשיר לצניחה באירופה. עבור הבריטים עיקר תפקידם של הצנחנים נועד להיות סיוע, בחילוץ טייסים של בנות הברית משבי האויב. הנהגת היישוב ראתה ביוזמה זו, משימת סיוע להצלת היהודים.

אוסף מכתבים וגלויות ששלחה חנה סנש לאמה בבודפשט (צילום: אדם אקרמן)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

המועמדות של חנה הייתה ברשימת 250 המתנדבים – והיא נבחרה בין ה-170 שהחלו בקורס להכשרתם. את הקורס סיימו 37 מתנדבים בלבד, בהם, כידוע, גם חנה סנש. בקבוצת הצנחנים שהוכשרו, היו שתי צנחניות נוספות: חביבה רייק ושרה ברוורמן. חנה עברה הכשרה מיוחדת בהפעלת אלחוט, הצטיינה בצניחות הניסוי ושובצה עם עוד שלושה צנחנים לנחות ביוגוסלביה, ומשם לעבור את הגבול להונגריה.

"אני הולכת מתוך שמחה, מתוך רצון חופשי ומתוך הכרה ברורה של הקשיים", היא כתבה ביומנה. ימים אחדים לאחר צניחתה ב-13 במרץ, נודע על פלישת גרמניה להונגריה. בשל כך חציית הגבול התעכבה משך שלושה חודשים. רק ב-9 ביוני היא חצתה בשחייה ועם שלושה צנחנים, את נהר הדראווה לעבר כפר הונגרי. למרבה הצער, בשל הבגדים הרטובים, היא וחבריה עוררו את חשדם של שני שוטרים הונגרים, שעברו במקרה במקום. הם הובלו מיד לחקירה והועברו לחקירת הגסטפו. הגרמנים גילו את מכשיר הקשר שחנה החביאה לצידי גדת הנהר, טרם מעצרה, והפעילו עליה לחץ כבד לגלות את צופן הפעלתו. היא סירבה והועברה לכלא בבודפשט, שם עברה עינויים קשים – אך לא גילתה את הקוד שהיה מסכן את שולחיה. הטרגדיה התעצמה כאשר אמה הנדהמת הובאה לכלא מביתה בבודפשט, כדי להגביר את הלחץ עליה, תוך איום על חיי האם. חנה סנש עמדה גם במבחן זה ולא גילתה את הקוד. היא נשפטה במשפט צבאי כבוגדת במולדתה, ולא כשבויה, וסירבה לבקש חנינה. יתרה מכך, היא נשאה נאום הגנה מזהיר, בו האשימה את שופטיה שהם הבוגדים האמיתיים בשל שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים ובפשע השמדת העם היהודי.

חנה סנש (צילום: מתוך ויקיפדיה)

חנה הוצאה להורג בירי בחצר בית הכלא, מבלי שיוקרא פסק הדין בנוכחותה. חוליית היורים בה, נתנה לה מטפחת לכסות עיניה בשעת הירי אך היא סירבה, והביטה נכוחה ביורים. חנה נקברה בחשאי על ידי חברי הקהילה היהודית בבית הקברות היהודי בבודפשט.

עיזבונה הרוחני התגלה במזוודה בחדרה בשדות ים רק לאחר שלא חזרה משליחותה, והיה בסיס למוזיאון בקיבוץ: "בית חנה סנש". במוזיאון, שהוקם ב-1950, ישנה תערוכה מתמדת, המציגה כרונולוגית את סיפור חייה. מוסרט סרטון המעניק חוויה מרגשת למבקרים. המקום מנציח גם את דמויות שבעת חבריה הצנחנים, שאף הם לא חזרו בחיים. בשנת 2020 המוזיאון עבר שיפוץ ושימור, בסיוע המועצה לשימור אתרי מורשת. בשנה זו כתבי היד המקוריים של חנה סנש – ארבע מחברות היומנים ומכתביה וגם מצלמתה, הועברו לספרייה הלאומית בירושלים.

מוזיאון חנה סנש (צילום: באדיבות מוזיאון בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים)

בשנת 1950, שש שנים לאחר מותה, התאפשרה העלאת עצמותיה לקבורה בישראל, זאת לאחר לחץ בינלאומי כבד על השלטון הקומוניסטי בהונגריה, שסירב תחילה להסכים למבצע. ארונה הועבר לווינה ומשם לרומא ולבסוף הגיע לנמל נאפולי והועלה על סיפונה של אוניה ישראלית. הארון כוסה בדגל הלאום ובפרחים. כאשר הגיעה האונייה לנמל חיפה, המונים הגיעו לחלוק כבוד אחרון לגיבורת המופת. לאחר מכן הארון הוצב בקיבוץ שדות ים. למחרת מסע הלוויה המשיך לתל אביב –ולאורך המסלול בעיר נסגרו בתי העסק והוכרז יום אבל. התחנה הסופית של מסע הלוויה היה ברחובות ירושלים, שם אלפים עמדו בדממה לחלוק כבוד אחרון. עצמותיה נטמנו בחלקת צנחני היישוב שנפלו באירופה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, כשמאחורי הארון צעדו האם קתרינה סנש ואחיה גיורא. ראש הממשלה דוד בן גוריון, שרי ממשלה והרמטכ"ל הניחו זרי פרחים על הקבר, ופלוגת צנחנים ירתה מטח כבוד לזכרה. כך זכתה גיבורת העם לכבוד שלא נפל מזה שהוענק לחוזה המדינה בנימין זאב הרצל, שנטמן בהר הנושא את שמו, תשעה חודשים קודם לכן.

חנה סנש, לוחמת אמיצה כנגד רשע ועוול, היתה דמות מוסרית ורודפת צדק. שיריה המרגשים, בהם "אשרי הגפרור" "הליכה לקיסריה" (הידוע גם בשמו "אלי אלי"), הפכו לאתוס לאומי. חנה הספיקה לכתוב כ-40 שירים. היה לה פוטנציאל להיות לסופרת ברוכת כישרונות. הודות לערנותה והיותה ביקורתית ושואפת לשלמות, יכולה היתה גם להתפתח לאישיות מובילה ציבורית, הפועלת לאחדות העם. במותה הטראגי וגבורתה היתה לכוכב שכבה טרם עת, אך גם כזה שדורות ילדים וילדות התחנכו ועדיין מתחנכים על האתוס שנוצר סביב דמותה.

הלוגו של אוסף חנה סנש בספריה הלאומית (צילום: אדם אקרמן)

המעיין באוסף האוצר הרוחני שלה בספרייה הלאומית בירושלים, לומד להכיר את חנה סנש גם כאדם ולא רק כמופת לגבורה. הוא יכיר גם את חייה, התלבטויותיה ועוצמתה כאשה צעירה ורבת פנים, ולא רק את מותה הטראגי.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".