רחוב קצר ברובע המוסלמי, בעיר העתיקה בירושלים, המתאפיין בסגנון בעל מרכיבים ארכיטקטוניים מזרחיים עשירים ומלא הדר של מבני הנצחה, מדרסות (בתי ספר ללימודי איסלם), חאנים (אכסניות), זאוויות (מעונות לדרווישים) ומבני קבורה – משקף היסטוריה בת כ-250 שנה של השלטון הממלוכי בירושלים. הממלוכים שלטו בארץ בין השנים 1517-1260. הם היו אצולה של חיילים-עבדים לשעבר, שנחטפו בילדותם ממחוזות במרכז אסיה, נמסרו כעבדים לשליטים האיובים במצרים, אולצו להתאסלם ועברו הכשרה צבאית קפדנית. בהדרגה הם היו ללוחמים ולמפקדים מצטיינים, תפסו את עמדות הניהול במדינה והיו לצמרת השלטת במצרים, מפקדיהם מינו את עצמם גם לסולטנים. הממלוכים שלטו מקהיר על ארץ ישראל, מצרים וסוריה, השלימו את הרס מבצרי הצלבנים בגליל ובחוף ובשנת 1291 כבשו את עכו וגרשו סופית את הצלבנים מהארץ. לירושלים שנפלה בידי המוסלמים האיובים ומנהיגם צאלח א-דין ב-1187, היה מעמד נחות במדינה הממלוכית. ארץ ישראל הוזנחה בזמנם וירושלים הייתה עיר פרזות שחומותיה הרוסות, ללא כל חשיבות צבאית. הבולט במצביאים הממלוכים היה רוכן א-ביברס, כובש הארץ, שמינה עצמו מאמיר לסולטן, אחרי שרצח את הסולטן הזמני הממלוכי קטז. הוא הצליח לכונן סולטאנות ממלוכית מתפקדת ושלט בה עד מותו (ב-1277). ביברס נודע בהצלחתו בהדיפת פלישה של מונגולים ובלט באכזריותו ובעוז רוחו. כאשר התורכים כבשו את ירושלים ב-1517 והביאו לסיום התקופה הממלוכית, החליט הסולטן סולימן המפואר לשקם את חומות העיר (1541-1537). משני צדדיו של שער האריות, הוא קבע את סימלו של ביברס – תבליט של שתי זוגות חיות טרף (המזכירים אריות – אך יש טוענים כי אלו ברדלסים מדרום אסיה) – שנלקחו מאכסניית עולי רגל שהקים ביברס סמוך למקום – והם העניקו לשער את שמו עד ימינו.
סביל ממלוכי (צילום: אדם אקרמן)
ירושלים בימי הממלוכים מנתה בשנת 1267 רק כאלפיים נפש – וזאת גם לפי לפי עדותו של הרמב"ן, שהגיע לעיר באותה שנה ומצא בה רק שני יהודים צבעים. באיגרת שכתב הרמב"ן לבנו, בא לידי ביטוי העצב העמוק, בראותו עיר חסרת חומה ועלובה (טרם הבנייה הממלוכית בה שהחלה במאה ה-14). וכך כתב "ומה אגיד לכם בעניין הארץ? כי רבה העזובה וגדול השיממון וכללו של דבר: כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו – ירושלים יותר חרבה מן הכל". הרמב"ן הצליח לקבץ מניין מתפללים ומצא "בית חרב, בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה". בשנת 1400 נפקדו בה כ-6 אלפים איש, מהם 200 משפחות יהודיות ומאה נוצריות. העיר שהייתה משאת נפשם של הצלבנים ומוקד למלחמה ממושכת בין האיסלם לנצרות, הייתה בתקופה הממלוכית לעיר מעוטת-חשיבות ומדולדלת. יחד עם זאת דווקא מבחינה דתית עלה מעמדה וקדושתה של ירושלים בעיני האיסלם, ונבנו בה עשרות מבני דת מפוארים. העיר הייתה מרכז ללימודי האיסלם והר הבית היה מקום משיכה לאלפי עולי רגל מוסלמים. בסביבות שער ורחוב השלשלת נבנו אכסניות עבור מיסטיקנים בני ארצות מוסלמיות שונות. עשרים ושבע מדרסות הוקמו, שני בתי מרחץ נפתחו, חנויות ושווקים נבנו לאורכו של רחוב השלשלת. בסימטאות הסמוכות לו, היו מפזזים באקסטזה החסידים המיסטקנים (צופים) חברי מסדרי הדרוושים, מכים את עצמם לעיתים עד זוב דם, זועקים ומתפללים בדבקות ויוצרים אווירת מסתורין דתית. הסולטנים הממלוכים שהוחלפו לעיתים קרובות, הגלו לירושלים את האמירים והנכבדים שסר חינם, וציפו מהם שישקיעו בה את עושרם שנרכש ברובו הגדול במסוי כבד, קבלת מתנות מהסולטן ובגזל. האמירים שמחו להשקיע בירושלים, על אף מעמדה השולי, כי לפי החוק הממלוכי היה חשש שלאחר מות האב, יוחרם רכושם על ידי השלטונות. אולם, אם האב הממלוכי היה ממנה את בנו כאפוטרופוס המבנה, או כמנהל קרן הצדקה שהקים הוואקף (המועצה שמנהלת נכסי הקדש), הוא הבטיח בית ועבודה לצאצאיו. כך ירושלים הייתה למקום גלות לפקידים הגבוהים, שלאחר גלותם נקראו על פי רוב לשוב לקהיר ושם חוסלו – כך שהשהות בעיר הייתה מעין תקופת חסד אחרונה בחייהם, ואת כל ממונם השקיעו בבניינים מוסלמים יפהפיים.
שלט רחוב השלשלת (צילום: אדם אקרמן)
רוצים להישאר מעודכנים?
המטייל ברחוב השלשלת יופתע מרוחבו (בהשוווואה לסימטאות בעיר העתיקה) ומיופיים של הבתים, גם אלו שהם כיום מוזנחים. בולטים סיגנונות הבנייה והעיטורים של החלונות, הדלתות והשערים, והם לקוחים מדגמים ארכיטקטונים שרווחו בתורכיסטן, תורכיה, אנדלוסיה בספרד ומצרים. כדאי להתעכב וגם לנסות לבקר בארבעה מבנים ממלוכים ייצוגיים ומפוארים וללמוד את סיפורם. בולטת מדרשת טשתמוריה במפגש עם רחוב משגב לדך, שבנה האמיר טשתמור בשנת 1382, שהוא ובנו קבורים באחד מחדריה. טשתמור זכה שבתו תתחתן עם בנו של הסולטן ברקוק. אך כאשר גברה השפעתו, הוא נאסר לפתע ונשלח לכלא באלכסנדריה. לאחר ששוחרר, הוגלה לירושלים ובנה את המדרשה שבחזיתה שזורים מכלול מאפייני הבנייה הממלוכית. בחלק העליון ישנה מעין קונכיה קעורה המעוטרת במערכת נטיפים (מוקרנס"). משני צידי פתח הכנסייה ישנם ספסלי אבן, על הדלת ישנו תשליב גיאומטרי מגולף, סורגי הברזל שעל החלונות מורכבים בתבנית שתי וערב עם גולות בחיבורים. כתובת ההנצחה מעל לדלת מתארכת את זמן הבנייה ומציינת את שם הבונה.
בקצה הרחוב, סמוך לשער השלשלת נמצאת מדרסת תנכזיה, שהוקמה בשנת 1329 בידי האמיר תנכיז. הודות לגודלה ויופיה, היא שמשה גם להארחת הסולטנים הממלוכים בעת ביקורם בירושלים. בתקופה העות'מאנית שימש המקום כבית משפט וכך דבק השם "מחכמה". בחזית הבניין חקוק סמלו של תנכיז – גביע בתוך מדליון עגול. החזית מתאפיינת בכל העיטורים והתשליבים הייחודיים: קונכיה, נטיפים מגולפים באבן, תשליבי אבן שחורה ולבנה, ספסל אבן וכתובת הנצחה עיטורית, המצויה סביב החצר הפנימית. בתוך המבנה בנויים ארבע אולמות, בדומה לתוכנית הפנים של מדרשת טשתמוריה. סמוך לשער השלשלת שבנו הממלוכים ככניסה נוספת להר הבית, הקים תנכיז את השוק המקורה של עושי הכותנה. השם הזה דבק בו, כי מכרו בו כותנה שהובאה ממישור החוף, נבנו בתוכו שני בתי מרחץ, שאחד מהם פעיל עד היום, והשני נסגר בשנת 1980.
האריות שהתקין השליט ביברס על שער האריות (צילום: אדם אקרמן)
המבנה השלישי שראוי להתעכב ולהנות מיופיו, הוא מדרסת אשרפיה הנמצאת מעבר לשער השלשלת על הר הבית עצמו. המדרסה נחשבת לאבן החן המוסלמית השלישית ביופיה בירושלים, זאת לצד כיפת הסלע ומסגד אל אקצה. המבנה הדו-קומתי הזוהר, נבנה בשנת 1475 ביוזמת הסולטן קאינבאי, עבד-נער צ'רקסי, שהיה למצביא ממלוכי ואך שהה בגלות בירושלים. כאשר עלה למרום כס הסולטנות, הפגין גישה חיובית גם לשיפור רווחתה של העיר ובעיקר לתיקון מערכת המים בתוכה. מתקן השתייה המפואר שבנה על הר הבית, הנקרא על שמו "סביל קאינבאי" ובולט בגובהו ובכיפתו הנהדרת. חזיתה של האשרפיה הדו-קומתית ופתח הכניסה אליה, פונים אל חצר הר הבית. הפתח השקוע מעוטר בשלוש קשתות שחורות ולבנות המשולבות – ומשני צידי הכניסה ישנם מושבי אבן, המעטרים באבן אדמדמה. כל החלונות התחתונים והמרובעים, מסורגים ומעליהם ישנם שלושה חלונות נוספים קשתיים, מעוטרים בעיטור גיאומטרי עגול. המדרסה מצטיינת גם במזרקה ובכיפה פעמונית הזוהרת באדום ובצהוב ובתקרתה המגולפת. המבנה בנוי מחומרי בנייה יקרים כמו שיש רב גוני, דלתות עץ מצופות בברונזה, רצועות אבן מתחלפות בגוניהם לסירוגין, חלונות עץ המצופים בצפוי זהב ובאבני חן בגוון כחול.
דלת הכניסה לספריית חלידי (צילום: אדם אקרמן)
המבנה הרביעי שכדאי לצפות בו, הוא ארמונה של הגברת טונשוק, הנמצא ברחוב מעלות המדרשה סמוך לצד הצפוני-מזרחי של רחוב השלשלת. טונשוק הייתה שפחה של עשיר ממלוכי בשם מוט'פר, שהיה שליט ממלוכי מקומי, והפכה לרעייתו. במותו היא הקימה לזכרו ארמון הקרוי מוט'פריה, מעוטר במיטב המרכיבים של הארכיטקטורה הממלוכית: בנייה בגוונים אדמדמים- לבנים (שילוב הנקרא אבלק), נטיפים, תשליבים גיאומטרים, תגליפי ציפורים ופרחים מעל השערים – וחקוקים פסוקים בעלי משמעות מן הקוראן. במותה בשנת 1398 נקברה טונשוק במאוזוליאום קטן – הנמצא מול הארמון (המקום פתוח וניתן לבקר בו בכל שעות היום) רעייתו של הסולטן סולימאן המפואר, חאצ'קי סולטאנה, השתמשה במבנה המפואר, אשר שולב במתחם בו התגוררה. בשנות 1870 המבנה עבר לידי הממשל התורכי והיה למושבם של של מוסדות שלטון הממשל העות'מאני, ממנו פעל הפחה הירושלמי, והייתה בו גם מפקדתו של מפקד השוטרים. כיום משמש המבנה כבית יתומים מוסלמי בניהול הווקף.
בנוסף לארבעת המבנים הללו, רחוב השלשלת וסביבתו מלאים בפינות נסתרות וחצרות, והוא אחד המעניינים בירושלים ובעיקר למטייל המתעניין בארכיטקטורה.
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים"
תגובות