הפינה ההיסטורית: הקשר הירושלמי של הפרשה הכואבת בתולדות יהדות פרס

ב-27 במרץ בשנת 1839 אירעה עלילת דם נוראית כנגד הקהילה היהודית באיראן. האירוע הקשה התרחש בצפון מזרח איראן, בעיר משהד, הנחשבת לקדושה לשיעים בשל קברו של האימאם השיעי עלי ארידא, אותו פוקדים מדי שנה מיליוני מאמינים שיעים. משהד היא גם עיר הולדתם של האייתולות עלי ח'מינאי ובנו מוג'תבא חאמינאי. גם כיום, העיר המונה כ-3 מיליון תושבים, היא מעוז העדה השיעית הקנאית, ורק מעט משפחות יהודיות התיישבו בה.

היהודים השתקעו בגיטו מחוץ לחומות העיר, עסקו בעיקר במסחר וחיו בפחד מתמיד, כי השיעים ראו בהם עדה טמאה ונחותה. ואכן חרדתם התממשה: העדה הקטנה שמנתה אז כ-400 נפש היתה קורבן לעלילה של נער מוסלמי, שטען כי היהודים הרגו כלב לצורכי פולחן בפסח, וקראו לו חוסיין, כדי ללעוג בכך לדת המוסלמית. המון קנאי ומוסת, שהתאסף ביום ה-27 במרץ 1839 במסגד א-רידא, התפרץ אל מגורי היהודים, הצית באש את בית הכנסת ורצח 34 נפשות ופצע רבים אחרים. למחרת הטבח, היהודים קיבלו אולטימטום: מוות או המרת דת מידית, כך על פי פסיקת כהני העיר השיעים.

אחרי דין ודברים בקרב ראשי העדה ופרנסיה, הוחלט בשעת מצוקה זו ובלית ברירה להתאסלם למראית עין, ולהצהיר: ש"אין אללה מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו". מאז נקראו יהודי משהד בשם "ג'אדיד אל-אסלאם" (המוסלמים החדשים), ובטקס שנערך בין כותלי המסגד הם החליפו את השמות העבריים בשמות מוסלמים. ברם, למעשה הג'דידים, שקבלו את דת האיסלאם בכפייה המשיכו לקיים ולשמור את מצוות הדת היהודית בסתר, ורק כלפי חוץ קיימו את מצוות האסלאם.

שלט רחוב אנוסי משהד בארמון הנציב (צילום: אדם אקרמן)

עלילת הדם של דמשק שאירעה כמעט באותו הזמן (בשנת 1840), זכתה לפרסום עולמי והתערבותו של משה מונטפיורי, הביאה להזמתה המוחלטת והוקעתה. באותה שנה אירעה עלילת דם באי רודוס, בה הואשמו היהודים ברציחתו של נער נוצרי-יווני, לצורך שימוש כביכול בדמו לחג הפסח. בלחץ הקהילה היהודית בקונסטנטינופול והשתדלותה של משפחת רוטשילד הבריטית, התערב הסולטן וציווה להפסיק את הרדיפה ההזויה ברודוס. להגנתם של יהודי משהד לא היה סנגור ומגן בעל השפעה.

וכך, בעוד שסיפורם של אנוסי ספרד ופורטוגל ידוע מאוד, נלמד ותועד במסגרות היסטוריות וחינוכיות רבות – הרי 120 שנות אניסות יהודי משהד וחייהם הכפולים שאותן נשאו בחירוף נפש לא קיבלו תהודה מספקת. הקהילה שנאלצה לשמור על יהדותה בסתר, סבלה סבל רב בגבורה רבה. חיי היהודי לא היו קלים בגולה, ובוודאי להיות אנוס בסביבה עוינת היתה משימה קשה מנשוא. היהודים הקימו מתחת לבתי הגטו, מרתף תת-קרקעי ובו בית כנסת ו"מדרש" (כך כינו את בית הלימוד במקום). בתוכו נשמרו ספרי תורה, למדו במקום תפילות, קראו בתנ"ך עם תרגום פרסי-יהודי, הניחו תפילין וערכו טקסים יהודים. האנוסים הקפידו על כשרות, חגגו בסתר את חגי ישראל ושמרו שבת. חייהם היו מלאי חרדות והם נאלצו לבקר במסגדים, לא הורשו לקבור מתיהם בבית הקברות היהודי, ואולצו להקפיד על צום בחודש הרמדאן. העשירים שביניהם עלו למכה וקיבלו תואר חאג'י. היהודים השיאו את בנותיהן בגיל ילדות ("נישואי עריסה") – כך שהמוסלמים לא יחשקו בהן.

כתובת ההקדש בכניסה לבית הכנסת אדוניהו (צילום: אדם אקרמן)

זמן קצר אחר אסלומם, בעלי האמצעים שבין חברי קהילת משהד, החלו בהגירה לארצות הסוניות הסמוכות לפרס. בעיקר התיישבו בעיר הראת באפגניסטן. שם הם שבו בגלוי ליהדות, אלא שגורלם לא שפר. בין פרס לאפגניסטן פרץ עימות צבאי ובשנת 1856 כבש המצביא הפרסי נאסר א-דין את הראת, ועצרו את המשהדים שחזרו לדת אבותיהם. הם הובילו אותם אותם בכוח חזרה למשהד והענישו אותם במכות ובהחרמת רכוש.

צלח יותר מזלם של מהגרים שמצאו מקלט בטורקיסטאן ובוכרה. עליית הבוכרים לארץ ישראל ובעיקר לירושלים, שהתרחבה בסוף המאה ה-19, השפיעה מאד על אנוסי משהד. כמעט כל עולי האנוסים התיישבו בשכונת הבוכרים שנוסדה ב-1891, ונחשבה למודרנית ומרווחת בעת ייסודה. המשהדים הראשונים היו האחים ישראל, נתנאל ובנימין גול, שהיו צאצאי משפחת שאולוף מהעיר הראת. הם הקימו לעצמם תת-שכונה בשולי הבוכרים, לה הם קראו גבעת שאול, על שם אביהם. הם נקלטו היטב בעדה הבוכרית והשתתפו בפיתוחה של השכונה ובנייתה. הם גם הצטיינו בתרומה לחיי הרוח והדת בהקמת הוצאת ספרים. בנימין שאולוף החל לעודד משפחות נוספות ממשהד להגיע לירושלים והודות לקשרים הטובים שיצר עם השלטון הטורקי – עזר להם בבניית הבתים וסייע להם להשתחרר מתשלום המכס על הרכוש שהביאו עמם.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

בשלהי המאה ה-19 וראשית ה-20 הגיעו לירושלים בעיקר הגבירים בעלי היכולת הכלכלית, שיצאו למכה לקיים למראית עין את המצוות המוסלמיות של עלייה לרגל למכה, ואז בדרכם חזרה הגיעו לירושלים. הם קשרו קשר עם ראשי העדה הבוכרית, רכשו קרקעות וחלקם נשארו בעיר, בעוד אחרים חזרו למשהד, שילמו לשלטונות מס גבוה כדי לצאת מפרס עם בני משפחותיהם, ואז פנו להתיישבות בירושלים. הם נכנסו לארץ ישראל כמוסלמים, ואז חזרו לשמות העבריים שלהם, להפתעתם של פקידי השלטון העות'מאני, שחזו בתהליך של התייהדות מוסלמים. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, התיישבו כ-1,000 מאנוסי משהד בארץ – רובם בשכונת הבוכרים וחלקם בתל אביב. הרב הראשי של יהודי משהד – מולא אקלאר, הגיע לירושלים לשכונת הבוכרים ב-1927 ומשך כעשור – עד פטירתו ב-1937 הטביע חותמו על חיי הרוח של בני הקהילה.

מבין האנוסים הבולטים שעלו לירושלים היו המשפחות חאז'י יחזקאל לוי ובני משפחת אהרון כהן. חאז'י יחזקאל המכובד והאמיד, בהיותו בן 70 בשנת 1900 – ולאחר שני ביקורים קודמים – התיישב קבע בירושלים ובנה בתי הקדש בשכונת הבוכרים. הוא בנה בית כנסת מרשים מאד על שמו, הנמצא פעיל עד היום ברחוב אדוניהו 28. בעקבות יחזקאל עלו בשנת 1901 לירושלים חמשת בניו של אהרון כהן – בני משפחת אהרונוב. הבכור שבהם חאז'י אדוניהו – הקים ב-1902 ברחוב הקרוי על שמו (אדוניהו 16) בית כנסת מפואר, ששמו המלא "בית הכנסת חאז'י אדוניהו הכהן". שני בתי הכנסת מעוטרים בכתובות הקדש ובמוטיבים יהודים המסמלים עבור בוניהם את השתחררותם בירושלים מדת האיסלם שנכפתה עליהם,  ושמחתם על קיום אורח חיים יהודי בגלוי.

בית הכנסת חאז'י יחזקאל לוי (צילום: באדיבות אדריכל שלמה ברסקה)

נציין כי בני משפחת אהרונוב מעורים בחיי העיר ירושלים עד ימינו, בהם העיתונאי הבכיר אורי כהן אהרונוב, אפרים כהן אהרונוב היה ממונה על הטקסים בעירייה, נשא אישה מאמסטרדם והביא לעיר אלפי פקעות של צבעונים – לקישוט גניה וצידי רחובותיה. צאצא נוסף למשפחה הוא רן כהן אהרונוב, ירושלמי, מחבר ספרי ילדים ידועים ומחנך.

בספרייה הלאומית ניתן לראות אוסף אביזרי קודש, שעולי משהד השתמשו בהם בסתר בשנות אינוסם הארוכות. עולי משהד תרמו אותם לאחר קום המדינה, למשמרת בספרייה הלאומית. ביניהם ישנם סידורי תפילה, זוג תפילין, כתובות בערבית ובעברית, אגדת פסח, ואפילו ספר קוראן בן כ-200 שנה שהיה מונח כמסווה בבית משפחת אנוסים, ובשולי דפיו נרשמו שמות בני המשפחה עם תאריכי לידתם ופטירתם. חפצי קודש אלו ותעודות שונות, הן עדות לדבקותם במסורת היהודית ומסירותם לשימור זהותם גם תחת סכנת מוות.

נוסיף כי בשנת 1946 קיצונים שיעים במשהד יזמו פוגרום נגד יהודים, לאחר שבשעת משחק בכדור בין ילדים יהודיים למוסלמים פרצה ביניהם תגרה, ואחד מנערים הערבים ברח ועקבותיו לא נודעו. הדבר קרה שוב ערב חג הפסח, והמוסלמים הפיצו שמועה שהילד נהרג על ידי יהודים שהשתמשו בדמו לאפיית מצות.

הקהילה כולה הסתגרה בגיטו וחלק מההמון המוסלמי הצליח לשבור את אחד השערים, ניסה להצית בתים ומספר יהודים שנפלו לידיהם הוכו מכות קשות. הפעם הפוגרום נפסק הודות להתערבות השלטונות בעיר והוראה שהגיעה מטהרן, בשמו של השאה רזא פהלווי (ששלט בין השנים 1979-1941) שיחסו ליהודים היה חיובי והוא אף דאג לשיפור מצבם באיראן.

מחוץ לירושלים בולטת בפעילותה עדת אנוסי משהד התל-אביבית. ליוצאי העדה יש בית אבות איכותי בהרצליה. ועד הקהילה הארצי של אנוסי משהד שמושבו בתל אביב, דואג באמצעות ועדת הסעד לנזקקים להלוואות, הכנסת כלה ושמלתה ולכל צורך חיוני אחר. בבעלותה של העדה בית כנסת מרכזי בקצה שכונת נווה צדק במבנה שנבנה ב-1907, שופץ ב-1943 ונסגר ב-1991. מבנה זה עומד לעבור שיפוץ יסודי ויהיה גם מוזיאון ומרכז למורשת של יהודי משהד. בינתיים בני העדה מתפללים בבית כנסת "בית אל" ברחוב יהושע בן נון במרכז תל אביב. משרד המורשת בירושלים הגיש באחרונה הצעת חוק לתקצוב השלמת בית הכנסת בנוה צדק והפיכתו למוזיאון, ויהיו בו תכנים רבים שיתעדו את 120 שנות האנוסות.

מעריכים כי ברחבי העולם חיים כיום כ-30 אלף יוצאי קהילת אנוסי משהד. כ-20 אלף מהם נמצאים בישראל, 8000 בניו יורק, באיטליה חיים 1000 נפש, בלונדון כ-500 ועוד כ-500 מתגוררים בגרמניה.

בירושלים נמצא רחוב על שם "אנוסי משהד" בשכונת ארמון הנציב – ובכך הונצחה בעיר – פרשה קשה וכואבת זו בתולדות יהדות פרס הוותיקה.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים"ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".